דאג לימן, בדרך כלל במאי של סרטים מנופחים ורעשניים, יש איזה עניין לא גמור עם מלחמת עיראק השנייה. לימן, ששפך מיליונים על המגוחכון "מר וגברת סמית", ועל סרט האקשן "עד קצה המחר", טווה לפני שבע שנים דרמה פוליטית כבדת ראש בשם "משחק הוגן" עם שון פן ונעמי ווטס, שתהתה על הקונספירציה השקרית שממשל בוש־צ'ייני דחף באמצעותה את אמריקה אל סערת הפלישה לעיראק. כעת, בסרטו האינטימי "הצלף", לימן שוב בא חשבון עם ההיגיון ועם אמות המוסר שהתלוו לנוכחות המלחמתית של ארצות הברית ברחבי עיראק, ודומה שעדיין לא התנחלה השלווה במעונו, והוא עוד ישוב לטפל בנושא המדמם.
הסיטואציה הבסיסית ב"הצלף" היא פשוטה, אם לא פשטנית. זוג חיילים אמריקאים יוצא לסיור־גישוש בשטח אויב. מתברר שכמה פועלים שנשלחו לתחזק צינור נפט ניתקו מגע עם מרכז השליטה, והממצא העיקרי של צמד הסיירים הנועז הוא שכולם נורו בראשם. כנראה על ידי צלף המחופר היטב במקום מסתור.
הצלף הזה לא נותן לשני החיילים מרווח רב לניחושים, כשהוא משגר כדור קטלני המשתק את אחד הסיירים. נותר הסייר האחר, שגם הוא נפצע ברגלו, המוצא מחבוא מאחורי חומת אבנים רעועה. אי שם ממול, בתוך ערימת אשפה ענקית (ומה־זה סימבולית) ממתין לו המוות בדמותו של עיראקי עם עין טובה ויד יציבה. כל תנועה מיותרת שלו תעלה לו בחייו, שכן ההוא המקנן בתוך הזבל, רואה הכל ושולט על הזירה כולה. סיטואציה דומה הזינה פעם, לפני כ־ 50 שנה, את עלילת סרטו של ג'ון בורמן, "גיהנום בפסיפיק", סרט וירטואוזי שבו נטלו חלק שני שחקנים בלבד – לי מרווין, נציג אמריקה, וטושירו מיפונה, האויב החידתי מיפן.
לעומת סרטו של בורמן, "הצלף" הוא למעשה סרט לשחקן יחיד – אותו חייל שחבוי מאחורי חומת אבנים, בגילומו של ארון טיילור ג'ונסון. הסייר השותף מוטל דומם בחולות המדבר העיראקי לאורך מרבית דקות הסרט, ואילו הצלף הזדוני כלל לא נראה לכל אורכו. מנגד, באופן מפתיע מצליח אותו רואה־אך־בלתי־נראה להשתלט על התדר של הטלפון הסלולרי שאוחז בידיו האמריקאי הנצור, ובאמצעותו הוא דורש לנהל שיחת היכרות עם זה שאוטוטו הוא עומד לקטול.
בין הצייד לניצוד מתפתח דו־שיח שחלקו הוא בבחינת הטחת האשמות של הנכבש הערבי כנגד הכובש המערבי, ובחלקו ציטוטים נבחרים מיצירותיהם של אדגר אלן פו, ויליאם שייקספיר ורוברט פרוסט, שאותם משמיע דווקא הערבי באוזניו של האמריקאי. מתברר שהצלף ניחן לא רק בעין מכוונת מושלמת, אלא גם בשליטה בנבכי תרבות המערב. זאת, משום שקודם לפלישת צבא בוש־צ'ייני אל מולדתו, הוא שימש כמורה לספרות אנגלית בבית ספר שנמחק מעל פני האדמה באחת מהפצצות האוויר האמריקאיות.
השיחה הזו, בין שהיא מתנהלת בפועל ובין שהיא מדומיינת על ידי החייל המאוים והמדמם, מהווה את מרבית הבשר העלילתי שהצופה נדרש לנגוס בו במהלך הצפייה. קטעי האקשן המועטים שזרועים לאורך הסרט הלא ארוך הזה נועדו רק לשמש כחוליות קישור בין הפטפוטים הלא ממש עמוקים בטלפון.
כאמור, ללימן יש חשבון לסגור עם הפלישה של צבא מולדתו אל שטח עיראק, ובמשימה זו הוא מתחלק גם עם התסריטאי דיוון וורל, שזו לו עבודת הביכורים במדיום הפילמאי. בהיעדר עומק פוליטי־חברתי בממד הטקסטואלי של "הצלף", שניכרת בו טירוניותו של התסריטאי, נותרה העבודה בשטח רק בידיו של הצלם הרוסי רומן ואסיאנוב, שמרבה להסתייע בצילומי תקריב של האמריקאי המפוחד, ובצילומי רקע של סופות החול המדבריות, האמורות להניב ערך מוסף של מצור נפשי המופעל נון־סטופ על החייל המאוים.
על רקע השטויות המופקות כיום בהוליווד, אפשר להעריך את המשימה שלימן נטל על עצמו בסרט דל תקציב זה, שצולם במדבריות קליפורניה בתוך שבועיים בלבד עם מצלמה כאילו חצי-מקצועית של סופר 16 מ"מ. הבעיה, אם כך, אינה בנחישותו המוכחת של היוצר, אלא במוצר הסתמי עצמו. מה גם שטיילור־ג'ונסון, שחקן ממוצא בריטי שהופיע בעבר ב"גודזילה" וב"יצורים ליליים", מתקשה להחזיק לבדו את הפריים המצולם.