תאשימו את הסינים. חוץ מהם, בעיקר הם, אף אחד אחר לא מחכה לעוד סרט של רובוטריקים. אין להם עדת מעריצים, וגם לא נראה שמישהו שם על הסט ממש נהנה או רצה לעשות אותם. רק שהם מכניסים כסף, מלא כסף - בעיקר בסין. מה שמצדיק גם הפעם את בואו של הפרק החמישי בסדרה, 'האביר האחרון'.
בשעתיים וחצי ארוכות־ארוכות ונטולות היגיון, אנרגיה או עניין, מתנהלת לה עלילה שהיא בול כמו כל הסרטים הקודמים: שוב מלחמה בין חייזרים רובוטיים, טובים ורעים, לצד בני אדם, טובים ורעים, על איזשהו נשק קוסמי שהולך להשמיד את העולם תוך עשר־שניות־שנמשכות־נצח. ושוב יש גיבור אמריקאי (מארק וולברג), ולצידו שותפה מצודדת שמסתובבת כל הסרט עם מחשוף נדיב כיאה לתפיסת הבמאי השובניסט מייקל ביי - למרות שמדובר בדוקטור באוקספורד (לורה האדוק, טובה יותר ממייגן פוקס).
שוב גנרלים אמריקאים גוהרים מעל מפות ונובחים פקודות, ושוב גלריה של דמויות משנה צבעוניות "משעשעות" שבה תמצאו את מיטב שחקני הוליווד מתבזים - הפעם זה אנתוני הופקינס בתפקיד לורד אנגלי קצת סנילי שקורא לכולם "ביץ'".
ויש סצנה נטולת הקשר שבה הרובוטים נלחמים בהיטלר, ואז הסרט קופץ אחורה לימי המלך ארתור, לשכנע אותנו שהרובוטריקים היו קיימים כבר אז. מכאן והלאה, רק רשימה אינסופית של סצנות קרבות ממוחזרות של רובוטריקים עושים סלטות באוויר בסלואו־מושן, פיצוצים בסלואו־מושן, שקיעה בסלואו־מושן ואבק בסלואו־מושן. הקולנוע ה"אפי" והבומבסטי של מייקל ביי ('פרל הארבור' ו'ארמגדון'), כל כך ממוחזר ומשוחזר, שאפילו הוא כבר מרגיש כמי שמשועמם מהסאגה שהוא יצר. לפטור אותו כ"ג'אנק פוד לקיץ" יהיה עלבון לכל השווארמות וההמבורגרים הטעימים שאכלנו.
