סרט

טירת הזכוכית

הפסקתי לספור את כמות הסצנות בהן ברי לארסון - זוכת האוסקר על "חדר" - דומעת לה בשקט בסרט החדש בכיכובה "טירת הזכוכית". לכל הפחות, אפשר לברך את הסרט הזה על משהו אחד: הוא לא מתבייש לנפנף לנו בזה שהוא משתייך לאחד הז'אנרים המושמצים בעולם — הדרמה ההוליוודית סוחטת הדמעות.

"טירת הזכוכית" מבוסס על רב־מכר היסטרי בארה"ב, ובמידה פחותה בארץ, של העיתונאית לשעבר ג'אנט וואלס שמתארת את ילדותה יוצאת הדופן ברחבי אמריקה, ובעיקר את הוריה שהם מה שנוטים לתאר בארה"ב כ"פרי ספיריט" – "נשמות חופשיות". וואלס, אחיה ואחיותיה גדלו במשפחה שהייתה למעשה תמיד על סף ההומלסיות, עם זוג הורים (בגילום וודי הרלסון הטוב מאוד ונעמי ווטס) שלא היססו להזיז אותם ממקום למקום, להיכנס לקטטות ולחיות ימים בלי אוכל וחשמל - העיקר לא לשלם את החשבון. עיקר הסרט מתמקד ביחסיה של וואלס עם אביה שמתואר כאדם מבריק שמנסה להעניק לילדיו חיים יוצאי דופן, אבל גם לא מצליח להתגבר על שדיו ובעיקר על האלכוהוליזם שלו. כבר שנים שלא ראינו את הרלסון נועץ שיניים בתפקיד כה עסיסי, והסצנות איתו הן גם הלב הרגשי של הסרט.

מצד שני, קצת כמו הגיבורים שלו, "טירת הזכוכית" הוא סרט שנכנע בסופו של דבר לנטיות המלודרמטיות שלו. הבמאי הצעיר דסטין דניאל קרטון - שהעניק ללארסון את אחד מהטובים בתפקידיה בסרט העצמאי "טווח קצר 12" - מנסה בסרטו ההוליוודי הראשון לשמור על פאסון ולא להידרדר מהר מדי לקיטש. זה עובד לו בערך חצי סרט, ואז באיזשהו שלב הוא משחרר את הרסן, הדמעות זורמות, אבל הפוקוס נעלם.

בעיה אחרת היא שמבין השחקניות שמשחקות את הגיבורה, דווקא השחקנית הצעירה והאנונימית שמשחקת אותה בשנות ילדותה (אלה אנדרסון) טובה יותר מלארסון - שאחרי הזכייה באוסקר הפכה בעיניי לשחקנית קצת מעצבנת. התוצאה היא שהסרט כולל לא מעט סצנות חזקות ונוגעות בחלק הראשון, בעיקר כאלו שסובבות סביב יחסי אב מול בתו הצעירה, אבל לקראת הסוף הוא חוזר על עצמו. לסיכום: סרט לא שלם, אבל גם לא נורא, שלפחות יספק לקהל שרוצה לבכות בסוף סרט את התירוץ להוציא טישו.