האחים כהן נשאלו פעם מה במאים בעצם עושים? שני האחים היהודים החכמים ענו, בציטוט חופשי, שמעל לכל התפקיד של במאי הוא לכוון את הטון של הסרט — התחושה השלטת, האווירה שאיתה יוצאים מכל סצנה. האמירה החכמה הזו רלוונטית במיוחד ל"אנטנה", סרט הקולנוע הראשון של במאי הטלוויזיה הוותיק אריק רוטשטיין ("הפוך" ו"שבתות וחגים").
קצת כמו אצל האחים הממזרים, גם סרטו של רוטשטיין רוצה לשלב בין דרמה לקומדיה ארסית, שחורה לפרקים. היא מספרת על משפחה שנקלעת לשלל מצוקות, שהמרכזית בהן היא של אב המשפחה, ניצול שואה קשיש (אלכס פלג המצוין). הוא חושד שאנטנה שהוקמה על גג הבניין שלו גורמת לנזק בלתי הפיך, ופונה לפתרונות קיצוניים בניסיון להורידה, בעוד אשתו נהיית יותר ויותר מודאגת (גילה אלמגור המבוזבזת).
במקביל, שלושת בניו (ישי גולן, מיקי לאון ומיכאל אלוני) חווים כל אחד שלל דרמות וקשיים, שכוללים שורה של קונפליקטים ישראליים קצת שחוקים כמו קידום בצבא, רומנים מאוחרים וכמובן זוגיות עם צעירה גרמנייה לא יהודייה (מרים רוט). נו, ברור שנראה סצנת עימות בין האב ניצול השואה לבן חובב הנכדות של נאצים.
ואם נחזור לאמירה של האחים כהן — ואני חושד שרוטשטיין חשב עליהם לא מעט כשעשה את הסרט — אפשר להגיד שהוא מפספס בעיקר בזה: בטון. תסריט עם פוטנציאל הולך לאיבוד על סרט שלא מחליט אם הוא דרמה משפחתית מנחמת, סאטירה אפלה על ישראל העכשווית או קולנוע הזוי ואלים.
"אנטנה" גם לא באמת הולך עד הסוף עם אף אחד מהקונפליקטים שבו. הדרמות הקטנות של המשפחה נפתחות ונסגרות בקלות גדולה מדי, והניסיון להפוך את האנטנה לאיזושהי מחוללת שיגעון שמפריעה לישראליות השלווה לא ממש פוגע. סרט מוחמץ, וחבל.
