ביקורת סרט: "זה" - לא מפחיד ולא נעליים (של ליצן)

בלב ליבו של הדימוי האמריקאי שוכן הסיוט. ואת הסיוט הזה מיטיב לקלוט, מזה ארבעה עשורים, סופר האימה סטיבן קינג. "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו", אמר נשיאה ה-32 של ארה"ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, והרומנים עבי הכרס של קינג עוסקים לא פעם בגילומו הקונקרטי של הפחד.

מבחינה זו, "זה" (It) הוא אחד המופשטים שבהם. הוא עוסק בפחד אך גם בחוויות ילדות טראומטיות, ברוע טהור, בבריונות נוראה ובהורות פרוורטית ומצלקת. הייצוג של תמימות מול רשע והמאבק ביניהם, וכמובן הבחירה בליצן כמייצג של האימה המוחלטת, פועלים במישור רגשי ונרטיבי בסיסי ואפקטיבי.

"זה" הוא גם, כמדומה, אחד העיבודים הכי מעוררי הסקרנות לספר של קינג מאז "הניצוץ" שביים סטנלי קובריק ב-1980 (עיבוד שקינג, בלשון המעטה, תיעב). אולי זה משום מעמדו האיקוני של הספר (שראה אור ב-1986 וכבר זכה לעיבוד טלוויזיוני ב-1990), ואולי משום שמרבית הגרסאות הקולנועיות לספריו של קינג נעו מהמאכזב אל המחפיר (ע"ע "לוכד החלומות", גרסת 2013 של "קארי", ולאחרונה גם "המגדל האפל"). למעשה, רק שלושה מספריו זכו לעיבודים שעומדים כקלאסיקה קולנועית בזכות עצמם: "קארי" של בריאן דה-פלמה, "הניצוץ" ו"אני והחבר'ה" (על פי סיפורו "הגופה").

עוד ביקורות קולנוע:

"כולם חוזרים הביתה": לא קומדיה ולא רומנטית

"הפיתוי": שני סרטים, רק אחד מומלץ לצפייה

"געגוע": לחבק את שי אביבי

איני נמנה על חובבי קינג, אך תרמתי את שלי בהפיכתו של הקדימון של "זה" לשיאן צפיות: 197 מיליון צפיות בתוך 24 שעות. העובדה הזו רק מעידה על מעמדו האיקוני של הספר - אולי משום עיסוקו האלגורי בפחד עצמו שרודף אותנו כילדים ואחר כך, בצורה מורכבת, גם כמבוגרים – ועל הציפיה העצומה שליוותה את יציאת הסרט שעל בימוי הופקד אנדי מושייטי (שעשה עבודה מרשימה יותר ב"מאמא" (2013).

ליצן שלא באמת מפחיד

העלילה מתרחשת בשנות ה-80 בעיירה הטיפוסית דרי שבמדינת מיין, וגיבוריה הם שבעה נערים-חברים בגילאי העשרה המוקדמים שהעניקו לעצמם את הכינוי "מועדון הלוזרים". כאשר אחיו הצעיר של אחד מהם נעלם בתעלת ביוב אליה נשמטה סירת נייר שהשיט - הם מוצאים עצמם במאבק אימתני מול רוע המגולם בדמותו של ליצן-טורף בעל שיני-הנוסע-השמיני נשלפות המתגורר מתחת לפני השטח.

כל אחד מהנערים מתמודד עם פחדים וטראומות שמהם ניזון הליצן, פניווייז (בגילומו של ביל סקרסגרד). אלה כוללים את ביל, מנהיג החבורה המגמגם (ג'יידן ליברהר) הרדוף רגשי אשמה בעקבות היעלמותו של אחיו; מייק (צ'וזן ג'ייקובס), נער שחור שמתקשה לשאת את מראות השחיטה בעסקי הבשר המשפחתיים; בוורלי (סופיה ליליס) השבה וחווה התעללות מינית בידי אביה; בן (ג'רמי ריי טיילור), החנון השמן והדחוי; וסטנלי (וויאט אולף), היהודי שבחבורה, החרד מפני טקס הבר-מצווה הממשמש ובא שלו.

פניווייז, אפשר להבין, ששב ופוקד את העיירה אחת לשלושה עשורים לערך, אינו האיום היחיד על הנערים, אך הוא כולא-הברקים של פחדיהם המודעים והלא-מודעים. דומה שאין כל דמות חיובית מסביבם, ושהעיירה הכל-אמריקאית רוחשת בעיקר מפלצות מסוגים שונים – נפוצים יותר ופחות. אלה כוללות גם נער-פסיכופט (ניקולס המילטון, "קפטן פנטסטיק") וכאמור הורים מכים, אנסים ולא-מתפקדים. היעלמותם המסתורית של ילדים, כמסתבר, היא חלק מההיסטוריה האפלה והלא מדווחת של המקום.

השילוב של חבורת נערים נוסח "השביעיה הסודית" עם נוסטלגיה לאייטיז בהחלט עובד פה (הספר מתרחש על פני ציר זמן שונה: תנועה בין שנות ה-50 ושנות ה-80, שמוצאות את חברי "מועדון הלוזרים" בבגרותם הלא-מדי-מאושרת). במיוחד כאשר בית הקולנוע המקומי מקרין קלאסיקות כ"באטמן", "נשק קטלני 2" ו"סיוט ברחוב אלם 5", כשעל הקשר בין פרדי קרוגר ופניווייז אין צורך להרחיב. קשה שלא להיזכר ב"אני והחבר'ה" שאת עולם הדימויים שלו הסרט הזה מעלה.

מצד שני, האכזבה ש"זה" מעורר בסופה של צפייה נובעת מהתחושה שהוא לא יותר מאוסף של דימויי אימה שרובם מוכרים וכבר לא ממש עובדים. הבית הרדוף, הליצן המבעית, זרם דם עז הפורץ מכיור אמבטיה (ובהקשר הנוכחי מזכיר את החרדה מבשלות מינית ב"קארי"), ואפילו ילד-שטני במעיל גשם במחווה ריקה ל"המבט" של ניקולס רוג. וכן, מה לעשות שיש משהו מפחיד בליצנים, אפל ואף פרוורטי, אבל "זה" בסרט הזה (מצטער, הייתי חייב) פשוט הולך ומאבד מהאפקטיביות שלו ככל שהסיפור מתקדם (טים קארי, שגילם את פניווייז במיני-סדרה הטלוויזיונית, היה משועשע-מעצמו ומקאברי הרבה יותר).

חלקו החותם של הסרט, שמתרחש בתחתיתה של באר ובה גוויות ילדים מרחפות באוויר – העיצוב הזכיר לי את הגרסה האופראית של "הילד חולם" שביים עמרי ניצן – רק מגחיך את הסיטואציה הסימבולית. מה לעשות שמינון יתר של CGI לא ממש הולך טוב עם טראומות, סיוטים וחרדות ילדות המתעוררים לחיים.

"זה", כאמור, מבוסס על ציר עלילתי אחד של הרומן. את החבורה בבגרותה נפגוש, סביר להניח, בפרק ההמשך שעם נתוני פתיחה של 123 מיליון דולר בסופ"ש הראשון – בוא יבוא. וזה עוד מבלי להזכיר את הפרנצ'ייז ששמו פניווייז. מכל מקום, הפרק הנוכחי הוא לא יותר מעיבוד קורקטי, חסר מעוף ועניין מיוחד, ילדותי אפילו, לרומן שנושאיו עמוקים, מורכבים ורציניים הרבה יותר.