שתף קטע נבחר

ביקורת סרט - "אימא!": בלבול מוח נפוח

אומנם צדק מרטין סקורסזה כשאמר כי הבימוי ועיצוב הסאונד מצליחים להשתלט על הצופה ולשאוב אותו לעולם המסויט שבסרט, אבל לא סתם הצופים בארצות הברית הכתירו אותו כשנוא עליהם. "אימא!" של דארן ארונופסקי בכיכובה של ג'ניפר לורנס הוא לא יותר מאלגוריה דתית-פוליטית אווילית וילדותית

 

הנה פרט מעניין: "אימא!" ("Mother!"), סרטו החדש של דארן ארונופסקי, הוא הסרט השנוא ביותר השנה על צופי הסרטים באמריקה. על פי סקר של חברת CinemaScore הבוחנת מזה 40 שנה את תגובות הצופים בערב הבכורה (ובתוך כך מאפשרת לחזות את הצלחת הסרט או כישלונו) – סרטו של ארנופוסקי זכה בציון הנדיר F, הנמוך ביותר בסקלה, והוא אחד מ-19 סרטים בלבד שעוטרו בו מאז 1986 (למקרה שהתעניינתם, אלה כוללים גם את "סולאריס" של סטיבן סודרברג ו"הורג אותם ברכות" של אנדרו דומיניק).

 

קשה הפעם לבוא בטענות אל צופי הסרטים באמריקה (הסרט, אגב, נחל כישלון קופתי). נדמה שלא היה השנה עוד סרט שפילג כך גם את המבקרים, מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה האחרון. לאחרונה התייצב לא אחר מאשר מרטין סקורסזה לימין הסרט, ובטור מיוחד שפרסם ב"ואניטי פייר" טען כי "רק יוצר קולנוע אמיתי, חדור תשוקה, יכול היה לעשות את הסרט הזה, שאני עדיין חווה שבועות אחרי שצפיתי בו".

 

עם כל הכבוד לבמאי האגדי, ויש כבוד, "אימא!" של דארן ארונופסקי הוא בבל"ת. סקורסזה צודק אומנם שזוהי תצוגת תכלית מרשימה של בימוי ועיצוב סאונד שמשתלט עליך ושואב אותך לתוך העולם המסויט שמתגלה בסרט; אבל הכל מסתכם באלגוריה דתית-פוליטית אווילית שמעוררת תהיות בנוגע לבגרותו המנטלית של הבמאי-תסריטאי.

 

בלבול מוח נפוח. "אימא!" ()
בלבול מוח נפוח. "אימא!"

כיוון שמי שיתעקשו למצוא ב"אימא!" עומקים נסתרים יעדיפו לדעת כמה שפחות על הרקע להתרחשויות הביזאריות שבו, נציין רק שהסרט מתרחש בבית מבודד הנמצא, מילולית, בלב השומקום בו מתגוררים גבר ואישה המזוהים בקרדיטים רק כ"אימא" ו"הוא" (ג'ניפר לורנס וחווייר בארדם, בהתאמה). "הוא" ("Him") הוא משורר עסוק בעצמו והיא – אשתו הכנועה, בהיעדר דרך אחרת להגדיר את נוכחותה פה, שמשקיעה את מרבית זמנה בשיפוץ הבית.

האווירה המטרידה שנבנית מלכתחילה דרך צילומי תקריב של לורנס בתנועה וסאונד עמום שמקיף אותנו, נעשית מעיקה אף יותר כאשר ערב אחד מתדפק על דלת הבית גבר מסתורי (אד האריס) המוזמן בחום על ידי "הוא" להישאר ולבלות את הלילה. אלא שלמחרת בבוקר מתדפקת על הדלת אישה (מישל פייפר), המציגה את עצמה כרעייתו של האורח מהלילה הקודם (שניהם מזוהים רק כ"גבר" ו"אישה"), ומתגלה כנוכחות מתגרה ופרובוקטיבית – למורת רוחה של "אימא".

 

נציין רק שעוד ועוד אורחים בלתי קרואים ממשיכים לפקוד את הבית, וההתרחשויות נעשות יותר ויותר מטורפות, אלימות והזויות. הצופה מוזמן לתהות אם מה שהוא רואה אכן קורה או שמדובר בתודעתה הקורסת של אישה במצוקה נוראה. אכן, מאז "תברח" לא ראינו סרט שעוסק כך בגיהינום של הכנסת אורחים.

 

אחרי שיצר מחווה ל"רתיעה" של רומן פולנסקי בדמות "ברבור שחור" (שזיכה את נטלי פורטמן באוסקר), ארונופסקי שב לשוטט בטריטוריה של הגאון הסוטה ההוא. שכן הצפייה בעבודתו הנוכחית מטעינה בזיכרון את "תינוקה של רוזמרי" המופתי. אחרי הכל, שתי היצירות הללו, כמתבקש מכותרותיהן, עוסקות בחוויה של אימהוּת בהתהוות – ועושות זאת מפרספקטיבה מאתגרת מבחינה פמיניסטית המטשטשת בין הזיה למציאות.

 

כן, יש פה גם משהו מהסוריאליזם של בוניואל, בעיקר כאשר אנשים מזמינים עצמם לארוחת ערב שהם לא ממש רצויים בה, אבל ככל שהסרט סוחף אותך אל תוכו כך אתה תוהה: וואט דה פאק. האם זהו סרט על הערצה ופולחן הגבר, משל תנ"כי-אקולוגי על ניצולה של אימא אדמה שמימדיו האפיים נדחסים אל תוך בית אחד, מעשייה דתית-משיחית על אלוהים ואמונה, גלגול מודרני של ספר בראשית (שארונופסקי כבר נדרש אליו בסרטו הקודם, "המבול"), משל על יחסי אמן-יוצר והמוזה-כוכבת שלו, או אולי הקצנה של היסטריה נשית בסביבה גברית מעיקה ואדישה? פרשנויות כאלה ואחרות כבר החלו להציף את הרשת, את חלקן סיפקו ארונופסקי ולורנס (בני זוג במציאות) עצמם, אך הללו רק חושפות את מידת הנפיחות בה לוקה הסרט.

 

הצפייה בסרט מתעתעת. מצד אחד, אתה סקרן לדעת מה יקרה ולאן כל העסק יתפתח. מצד שני, וזה משמעותי, פריעת החוב בסופו של הסרט מותירה אותך מרומה. קורבן לתעלול מניפולטיבי של שרלטן. סביר להניח שזוהי אחת הסיבות המרכזיות לתגובתם של הצופים לסרט, כפי שמצאה את ביטויה בסקר הנ"ל.

 

לורנס עצמה מגלמת דמות נשית שכל תכליתה לשדר מצוקה ועינוי פיזי ומנטלי, והתוצאה היא סוג של סדיזם קולנועי המאבד בהדרגה מעוצמתו. מי שמצליחים בכל זאת למגנט את המבט אליהם הם האריס ופייפר בתפקיד בני הזוג הקריפיים, שנדמים גם הם כאילו הגיחו מסרט של פולנסקי.

"אימא!" (אתם מוזמנים להרהר במשמעות סימן הקריאה במקור) מנסה אומנם ללכת למקומות קיצוניים מאוד – קיצוניים אף יותר מאלה שאליהם הגיעו סרטיו הקודמים של ארונופסקי, "המעיין" ו"רקוויאם לחלום" (ובנסיבות אחרות ניתן היה אף להעריך זאת) – אבל חזונו הפרוע-באמת על שגעון וטירוף גלובלי מתגלה בסופו של דבר כלא יותר מאשר קשקוש מקושקש.

 


פורסם לראשונה 19/10/2017 16:02

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים