שוק מחנה יהודה, קבוצת הילדים של בית"ר, פיתה עם פלאפל שהטחינה נוזלת בצדדים, קצת פיגועים וקצת פושעים ערסים שמדברים בשפה מצועצעת - הפרויקט הקולנועי הראשון של יוצרי 'עספור', חנן סביון וגיא עמיר - מנסה לשדר ירושלמיות "אסלית" ו"עממית" בעזרת כל קלישאה אפשרית. ויודעים מה? זה עובד. אם בהתחלה חשבתי שאתעצבן על הסרט הזה, בסוף נכבשתי. בפרויקט הזה הושקע הרבה לב.
ל'מכתוב' יש קודם כל רעיון עלילתי חמוד להפליא: שני פושעים מלוקקים (סביון ועמיר) שמתמחים בגביית פרוטקשן, מחליטים אחרי שניצלו מפיגוע להפוך ל"מלאכים" - אנשים שמגשימים לאחרים משאלות מהכותל. הרעיון הקצת ילדותי הזה מאפשר לסביון ועמיר, שגם כתבו את התסריט, ליצור פה בעצם את המקבילה הירושלמית המחוספסת ל'אמלי', כששני הגיבורים לא מהססים לאיים ולדפוק מכות כדי שהמשאלות יתגשמו. בתווך הם והבמאי עודד רז ('גאליס') זורקים פנימה גם קצת עלילות מאפיה (איציק כהן מוצלח מאוד בתור בוס מקומי), משולש רומנטי עם חן אמסלם, וקצת דמעות בסוף - כי איך אפשר בלי? בנוסף סביון ועמיר לא חוששים להפציץ את סרטם במיליון בדיחות הומו־ארוטיות על היחסים ביניהם ורומזים שהדמויות המצ'ואיסטיות שלהם בעצם היו מעדיפות להיות בנות זוג אחת של השנייה. זה גם המקום שבו הסרט לא חושש להיות קצת חתרני.
אין ב'מכתוב' שום דבר גדול שלא ראינו במיליון סרטים בעבר וגם לא הכל עובד כאן: התחושה היא שעוד כמה ווישים על התסריט היו ממש מועילים לו. ישנן יותר מדי בדיחות פשוט לא מצחיקות ויותר מדי סצנות שמרגישות מאולצות ומופרכות אפילו לסרט כזה. אבל שורה תחתונה: הסרט הזה רוצה להיות חביב הקהל. ורוב הזמן זה מצליח לו.
