אנדי סירקיס הוא אחת האושיות הכי מזוהות עם עולם להיטי הפנטזיה בשנים האחרונות. הודות לטכנולוגיית לכידת התנועה, השחקן הבריטי עמד מאחורי הדמויות של גולום בסדרת סרטי "שר הטבעות", הקוף הענק ב"קינג קונג" של פיטר ג'קסון וגם קופיף אהוב אחר, סיזר בטרילוגיית "כוכב הקופים" המחודשת.
איש לא התפלא כשסירקיס הודיע על כוונתו לעבור מאחורי המצלמה, שכן מעברים כאלה שגורים בעולם הקולנוע. אף אחד גם לא הופתע לשמוע כי הוא עומד לביים גרסה משלו ל"ספר הג'ונגל" הרי זה בדיוק הפרויקט שהיו מצפים ממנו לעשות.
לעומת זאת, רבים הרימו גבה למשמע כי לפני כן, סירקיס עובד על פרויקט בשם "לנשום" דרמה על פי סיפורו של רובין קוונדיש, שחלה בפוליו בגיל 28 והצליח להביס את כל התחזיות הרפואיות כדי להאריך ימים, ולא רק לנצל כל רגע בחייו שלו, אלא גם לפעול לשיפור חייהם של משותקים אחרים. כלומר, תוצר שלפחות על פניו נשמע כמו דרמת אוסקרים קלאסית, או סרט מהסוג שצופים בו בימי שלישי בצהריים בסינמטק.
הבחירה של סירקיס מפתיעה פחות ברגע שמגלים את עץ המשפחה של גיבור הסרט, שעלה כאן אמש לאקרנים. ובכן, מדובר בלא אחר מאשר אביו של ג'ונתן קוונדיש, מפיק בריטי מצליח ושותפו של הבמאי בחברת ההפקה שלו, שחפץ כמובן כי המורשת של אבא שלו תהיה בידיים טובות. יש דרמות מסוג זה שמפיקים רק בשביל לסחוט דמעות או לזכות בפרסים אבל כאן אפשר להאמין שהכוונות מעט טהורות יותר.
בגלל שהוא לכאורה לא שחקן מן השורה, סירקיס מעולם לא זכה להערכה הראויה והממסד נהג לבטל אותו כאשף אפקטים ותו לא. עם זאת, ברור כי זהו אחד השחקנים הבריטיים המוכשרים בדורו, וכאן מתגלה גם כי הוא מצטיין בליהוק ובימוי בעלי מלאכה אחרים.
אנדרו גרפילד מאופק, אצילי ומצוין בתפקיד הראשי. לאורך הקריירה המתפתחת של השחקן, היה בפנים שלו מעין שילוב מעיק של נוקשות ובכיינות שהקשה להזדהות עמו, אבל אחרי התפקידים המשובחים שעשה בשנים האחרונות ב"הסרבן", "שתיקה" ובסרט זה, אין ברירה אלא להצדיע לו ולשכוח את האפיזודה הכושלת שלו כספיידרמן.
את רעייתו המסורה של חולה הפוליו מגלמת קלייר פוי, כוכבת "הכתר" שלוהקה כעת להחליף את רוני מארה ב"הנערה ברשת העכביש", ההמשכון של "נערה עם קעקוע דרקון", וגם היא מחזקת פה את מעמדה כאחת השחקניות המוצלחות של הרגע. אותה ואת גרפילד מקיפים חבורה עליזה של שחקני משנה, המוסיפים לדמויות שלהם צבע, הומור ואופי כמו שהשחקנים הבריטים מיטיבים בדרך כלל לעשות.
למרות זאת, הסרט ספג ביקורות פושרות למדי לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל טורונטו, וסביר להניח שימשיכו לצלוב אותו. אחרי הכל, מתי בפעם האחרונה פירגנה הביקורת לדרמה ביוגרפית על אדם חולה? בתוצרים שכאלה יש קיטש, קורקטיות, סנטימנטליות והדר, שחביבים על הצופים אך לא על המבקרים - הרי הסנוביות מחייבת את הגיקים הקולנועיים להתנער מכל מה שהקהל הבורגני אוהב.
אך תסלחו לי, חברות וחברים, אין סיבה לרדת על "לנשום". הסרט מרגש ברגעיו הדרמטיים, משעשע באתנחתאות הקומיות וכמובן מעורר השראה כמעט כל הזמן. וויליאם ניקולסון, שהיה מועמד לאוסקר עוד ב-1993 על "ארץ הצללים" המעולה, כתב תסריט יפה ורהוט, וסירקיס הוציא אותו לפועל על הצד הטוב ביותר, מכל הבחינות.
המלעיזים יבואו ויאמרו כי גם אם כל האמור לעיל נכון, "לנשום" עדיין אינו יותר מסוחט דמעות נצלני ותו לא. ובכן, גם זה לא נכון. יש בן ערך היסטורי. זה סרט מלומד ומאיר עיניים, החושף בפנינו את הצורה המחפירה בה התייחס הממסד לחולים משותקים, ואת המאבק האמיץ ורב התושייה שהוביל לשינוי ביחס הזה ושינה במשהו את ההיסטוריה של הרפואה.
ג'ונתן קוונדיש, אם כך, הגשים את חלומו והשכיל להפיק מחווה יפה לפועלו של אביו. אנדי סירקיס, מצדו, ניצל את ההזדמנות כדי להוכיח שהוא מרתק גם כבמאי. "ספר הג'ונגל" בטח יהיה סרט שונה לחלוטין מ"לנשום", אבל בהחלט יש סיבות טובות להתרגש לקראתו.
