ביקורת סרט - "איש ושמו אובה": השכן הנרגן מועמד לאוסקר

מוטיב הזקן הזועף שליבו שב ונפתח לאחיו בני האדם נוכח בלא מעט יצירות ספרותיות וקולנועיות. מאבנעזר סקרוג' ב"מזמור חג המולד" של צ'ארלס דיקנס, הרופא איזק בורג ב"תותי בר" של ברגמן, האלמן הזועף וולט קובולסקי ב"גראן טורינו" של קלינט איסטווד, ועד קארל פרדריקסן בסרט האנימציה "למעלה" של אולפני פיקסאר. זהו תהליך של שיקום רגשי בערוב ימיו של האדם, חזרה לטבעו הטוב, לצורך שלו באחרים ולסיפוק שהוא יכול לקבל מיכולתו לעזור לזולת. בנוסף, תהליך זה יכול גם לשמש גם כגשר בין העבר של הדמות ועולם ההווה.

אוֹבֶה (רולף לסגרד) גיבור הדרמה הקומית "איש ושמו אובה" (A Man Called Ove), נזקק לשינוי שכזה. זהו עיבוד לספר הביכורים המצליח של פרדריק בקמן (2012) שהפך בידיו של הבמאי-תסריטאי הנס הולם לאחד הסרטים המצליחים בהיסטוריה של הקולנוע השבדי. הסרט עלה למסכים בדיוק לפני שנתיים ונבחר כמועמד לפרסי האוסקר הזר בשנה שעברה.

במבט ראשון קשה לחבב את אובה. איש בן 59 הנראה מבוגר משמעותית מגילו. בסצנת הפתיחה הוא כועס על מוכרת בחנות. המניע הקטנוני הוא הגילוי כי קופון שאמור לזכות אותו בשני זרי פרחים במחיר אחד לא מקנה לו חמישים אחוז הנחה על רכישת זר בודד. הדימוי החיצוני שלו כקמצן ונרגן מאוזן תוך שניות ספורות כשאנו לומדים כי זר הפרחים נועד לקברה של אשתו סוניה שמתה לפני חודשים ספורים. חשיפת הצד הפגיע של הדמות מאפשרת לנו להיות סבלנים כלפי תכונותיה הלא מלבבות. לכך מסייע הטון הקומי שעליו מקפיד הסרט בשעה שתכונות אלו מוצגות.

בסיורים היומיים של אובה בשכונה הוא מוודא שכל דבר נמצא במקומו, כל מנעול סגור, כל תמרור ישר, כל מכונית חונה בדיוק בין הקווים המיועדים לה. בעבר הוא וחברו הטוב רונה (בורג'ה לונדברג) היו נציגי ועד הדיירים וניהלו את השכונה ביד רמה. החברות בין השניים הידרדרה (בעיקר בגלל חילוקי הדעות איזו מכונית עדיפה - סאאב או וולבו), וכיום רונה משותק ונטול יכול דיבור אחרי שבץ, ואובה הודח מתפקידו בהצבעת התושבים - מעשה שעבורו הוא בגידה שעליה אין מחילה.

גם ללא התואר אובה חש כי השליחות עדיין מוטלת עליו. בנזיפות אותן הוא מפזר לכל עבר הוא מנסה לנהל את התנהגותם של השכנים בהתאם לאמות המידה הנוקשות שלו. המצב מחמיר כאשר הוא מפוטר מעבודתו ונוצרות הזדמנויות נוספות לחיכוכים עם שכניו. אך ליבו של אובה אינה מצוי יותר בשגרת הנזיפות והגערות וללא אשתו האהובה וללא עבודה הוא מחליט להתאבד.

הבדיחה החוזרת ונשנית במחצית הראשונה של הסרט היא הצגת ניסיונות ההתאבדות הכושלים של אובה. הקלישאה אודות החיים החולפים לנגד העיניים רגע לפני המוות הופכת לעיקרון היסוד במבנה הנרטיבי של הסרט. לכן בכל ניסיון התאבדות אנו זוכים לנתח מסיפור חייו של אובה (למרבה המזל ניסיונות ההתאבדות מזמנים אותם ברצף כרונולוגי).

כך בילדותו (ויקטור באוגה) מוצגים יחסיו עם אביו - עובד חברת הרכבות המקנה לו את הערכים "השבדים הקלאסיים" של חריצות, יושר וחיבה מיוחדת למכוניות סאאב. כאדם צעיר (פיליפ ברג) הוא לומד לתעב את "החולצות הלבנות", הכינוי השגור בפיו לבירוקרטים הפולשים ומשפיעים בדרכים שונות על חייו. ולבסוף, כנדבך מרכזי בחייו, סיפור המפגש, ההתאהבות והנישואים עם סוניה (אידה אנגוול). מול אופיו המסוגר של אובה, סוניה מוצגת ככליל השלמות - יפה, חייכנית, סבלנית, אידיאליסטית ושופעת אהבה בדרך המחלצת את הגיבור מתוך הקונכייה שלו. החזרה אל העבר, במיוחד זה הקשור לדמותה של סוניה, מצולמת בצבעים בהירים ועליזים יותר ומבהירה כיצד בלעדיה נסוגה הדמות לבדידות נרגנת.

שכנים חדשים שמפריעים לניסיונות ההתאבדות

המתכונת העלילתית של הסרט ברורה וצפויה. ההתרככות ההדרגתית של הגיבור אינה רק תוצר של קשר בודד, אלא הופכת להיות חיבור מחדש לקהילה. השכנים מוצגים כחבורה חביבה של אנשים עם נגיעות של אקסצנטריות קומית. גם אם חלקם שומרים על מרחק זהיר מאובה הזועף, הם נכונים לחזור ולהתקרב כשהוא רק יאפשר להם לעשות זאת. אובה נחשף רגשית בפני פרוונה, ומוצא מספר הזדמנויות לסייע באופן משמעותי לאלו הזקוקים לעזרתו.

בהשוואה לסרטים המשמעותיים העוסקים בתהליכי שינוי אלו, "איש ושמו אובה" שומר על קלילות שטחית. אין בו את ההתמודדות העמוקה של "תותי בר" עם משקעי העבר והצגה משמעותית של עולמו הפנימי של הגיבור. אין לו את ההקשר החברתי והאישי המתתחבר לעבר של הדמות ולפרסונה של היוצר כמו ב"גראן טורינו". השינוי שאותו עוברת הדמות מוצג כמהלך פשוט, וכך גם המעבר מהדימוי הנוסטלגי של שבדיה בעשורים הקודמים, לקהילה הרב-תרבותית של ההווה. אפילו שהמסרים האופטימיים של הסרט לא תמיד מועברים באופן מעודן, ההומור האנושי חביב ולא מעט צופים יחושו צביטה במיתרי הלב.