ביקורת סרט - "הגעגועים של מאיה גורדון": יפה ונוגע ללב
בין מיצגים מתנפחים בתערוכה בקראקוב לבישול כיסונים במסעדה תל-אביבית, הסרט התיעודי על האומנית מאיה גורדון הופך את זיכרונותיה כילדה בפולין ליצירה אומנותית. מתוכו נשקף דיוקן של אישה-ילדה שכובש את הלב
זוהי סצינת הפתיחה של הסרט שביימו במשותף יאיר לב ואתי ויזלטיר. בכורת הסרט התקיימה בפסטיבל דוקאביב האחרון והוא יוקרן בסינמטק ת"א במהלך חודש דצמבר. הסצינה הזו, כמדומה, מכילה כבקליפת אגוז את מהות הסרט והאישה הססגונית שבמרכזו: עיבוד של זיכרונות ליצירה אומנותית המאיימת להתנפץ ממש כבועת הזיכרון עצמה; והמפגש הכמעט אבסורדי של המתעד עם המציאות הסוריאליסטית של האומנית שסרטו עוסק בה.
מאיה גורדון לא רק מנפחת את זיכרונותיה. היא גם מציירת ומבשלת אותם. ציורים של אוכל מבית אבא-אמא ושחזורם במטבחים שונים (כולל ארוחת בורשט וכיסונים במסעדת "ג'וז ולוז" התל-אביבית שבה היא משמשת כמבשלת-אורחת). לא לחינם הדגיש הכתוב כי היא אומנית ישראלית-אירופאית. חייה מתנהלים על ציר ישראל-הולנד, והיא מתגעגעת לפולין שבה נולדה. בהתאם, סרטם של ויזלטיר ולב עוסק בגעגוע כהיבט של זהות, של ביתיות, ושל מימוש אומנותי. הוא גם מעצב דיוקן משעשע ועגום של אישה-ילדה שנדמה כאילו היא חיה מחוץ לזמן - שהוא אחרי הכל המקום של הגעגוע.
ואומנם, כמתבקש מכותרתו, "הגעגועים של מאיה גורדון" הוא פחות פורטרט-דוקומנטרי של אומנית ויותר דיוקן של מצב תודעתי-נפשי של כמיהה (שמה, ויקטוריה-מאיה, ניתן לה לרגל יום הניצחון על גרמניה הנאצית). מאיה אינה מתגעגעת רק לילדותה האבודה שיחסה אליה אמביוולנטי – על אמה היא מעידה ש"הרעילה" את חייה – אלא גם לחברה המופלג, חזי לסקלי, שהוריש לה את אומנותו ודירתו התל-אביבית. חבר אחר, המשורר מאיר ויזלטיר, בסצינה משעשעת, מנסה לעזור לה לעבוד על ספר לזכרו של לסקלי.
רגעיו הטובים ביותר של הסרט, וחבל שהם מועטים מדי, שייכים לקשר שנרקם בין מאיה ונחום. נחום הוא גבר הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שסדנת העבודה שלו נמצאת במגרש גרוטאות בו שכנה המעברה בה התגוררה. זהו מפגש אקראי בין שתי נשמות אבודות – והעצב הנשקף מעיניו הטובות כובש את מאיה ואותנו.
"הגעגועים של מאיה גורדון" נע בין זמנים, יבשות וארצות. לעיתים נדמה שהסרט, ממש כמו הגיבורה שלו, מחפש את עצמו ודרכו. יש בו, למעט דמותו של נחום, אנשים אקראיים שזהותם נותרת עלומה בעבור מרבית הצופים, ומשמעותם עבור מאיה אינה מובהרת. אבל הגיבורה שלו, שיחסי כלפיה נותר אמביוולנטי, סוחפת-גוררת את יוצריו אחריה – למסע שהוא פאתטי ונוגע ללב כאחד אל אישה שזהותה ואומנותה מתקיימים בטריטוריה של אובדן ומה-שהיה.
