ביקורת סרט - "50 זה ה-30 החדש": דז'ה וו מוצלח

אני רוצה לדעת, באמת רוצה לדעת, מה יש לקומדיות הצרפתיות. ליתר דיוק, מה יש לאלו שממשיכים להפיץ למרות שנדמה כי הן מצויות בלופ של נושאים חוזרים. אולי זה העניין הצרפתי הזה עם הפטנט של הדז'ה וו, ואולי זה קורה במיוחד בסרטים שבהם דמויות חוזרות הביתה.

השנה כבר היו "בציר ראשון" ו"בחזרה לבורגונדי" – שני סרטים שעוסקים בבן שחוזר ליקב המשפחתי לאחר היעדרות של שנים. ומה עם הבנות? גם להן יש את סרטי החזרה הביתה. לפני שנה הייתה זו הקומדיה הבינונית של אריק לאבן "לחזור לגור עם אמא" – על אישה בתחילת שנות ה-40 לחייה שחווה קריסה כלכלית ונאלצת לחזור לגור בבית אימה, שרק לאחרונה התאלמנה מבעלה. שנה מאוחר יותר - והנה "50 זה ה-30 החדש" ("Marie-Francine"), הדרמה הקומית בבימויה, כתיבתה ומשחקה של ואלרי למרסיה, שבה הגיבורה בת ה-50 מאבדת את הבעל ואת מקום העבודה ונאלצת לחזור לחיות בבית הוריה.

בלי גבולות ובלי פרטיות. החזרה לבית ההורים

כמו בצמד סרטי החזרה ליקב גם כאן הסרט המאוחר יותר הוא (קצת) טוב יותר. ראשית יש להעריך את הנכונות להתייחס למצב הלא פשוט של הגיבורה, שעוברת טלטלות בגיל מבוגר, ולא לחשוש שהקהל לא יצחק מספיק. למרסיה נמנעת מלחלוב כל בדיחה על חשבון הגיבורה ובמקום זאת מאפשרת גם לעצב השקט לחלחל, בעיקר בחלקו הראשון של הסרט. זה לא הופך את הסרט לבעל עומק מרשים במיוחד, והתנועה שלו לעבר סוג של קומדיה רומנטית אמורה להוציא את הקהל מהאולם עם תחושה שאף פעם לא מאוחר מדי.

עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:

"גלגל ענק"

"להתראות כריסטופר רובין"

"מוזיאון"

"קוקו"

מארי-פרנסין (למרסיה) היא אם לשתי בנות מתבגרות הנשואה לעמנואל (דניס פודליידס) ועובדת כחוקרת במעבדה רפואית. חייה מיטלטלים כשהבעל מתייצב במפתיע במקום העבודה שלה רק כדי לבשר לה שהוא מאוהב באישה בת 30. את הבשורה הוא מעביר במידה מרשימה של חוסר רגישות שאינו נובע מרוע אלא מסוג של טיפשות. הגיבורה מסרבת לקבל את הבשורה בשלווה, היא עוזבת את הבית המשפחתי ושוכרת דירת משרתות פיצפונת ומדכאת, ובנותיה נותרות עם האב.

ואלרי למרסיה, ביימה, כתבה ושיחקה

בתוך זמן קצר נוחתת גם המכה השנייה. שרידי אזבסט בבניין שבו היא עובדת מחייבים פינוי של העובדים, ובפועל מדובר בפיטורים. ללא משכורת אין לה ברירה אלא לחזור לבית ההורים. האם אניק (הלן וינסנט) והאב פייריק (פיליפ לאודנבך) לא יכולים אלא להתייחס לאישה המבוגרת שחזרה לביתם כאילו היא עדיין הנערה המתבגרת שהייתה לפני 35 שנה - הגבולות הלא קיימים של הפרטיות, הניסיונות להתערב ולסדר לה את החיים והביקורת הישירה והעקיפה שנספגת בשתיקה. בנוסף, החזרה לבית ההורים מזמנת לגיבורה כמה גילויים על פרטים בחייהם שאותם לא הכירה.

עד שתמצא עבודה בתחום המקצועי שלה, מארי-פרנסין מתחילה לעבודה בחנות קטנה לממכר סיגריות אלקטרוניות. אל החנות מגיע מיגל (פטריק טימיסט), שף ממוצא פורטוגלי שעובד במסעדה הסמוכה לחנות. בשונה מהשידוכים המפוקפקים שההורים שלה ניסו לסדר לה, מיגל מתבלט מייד כסוג של גבר חלומות לנשים למודות אכזבות. הוא עדין ומתחשב, ועבודתו כטבח משדרגת מאוד את התזונה של הגיבורה.

קצת רצון טוב יכול לתקן גם חיים שהתערערו

מול הדרמה הקומית של חזרה לחיים בבית ההורים הסרט מתחיל לנוע למחוזות של דרמה-קומית-רומנטית לגיל העמידה. הסרט משקף טמפרמנט נשי שמרשה לעצמו קצת יותר מנעד רגשי אנושי ולא רק קריקטורות שאמורות לחלץ צחוקים. אפילו ברגע הבלתי נמנע שבו הבעל מנסה לתקן את מעשיו בהתנהגות מגוחכת למדי, למרסיה מעניקה מבט אמפתי גם למצוקה שלו.

עם התפתחות הקשר עם מיגל יתברר שגם חייו אינם כה פשוטים. אך כגבר הוא גאה מכדי לחלוק את הקשיים של חייו עם מארי-פרנסין. כמקובל בסוג סרטים זה ההסתרות גוררות אי הבנות, ואלו מסכנות את הקשר ואת מה שנדמה כסיכוי מאוד לא מובן מאליו לתקן את החיים. השמירה על המסגרת הז'אנרית של הקומדיה הרומנטית מבטיחה כי התקלות יגיעו אל פתרונן המספק, והקהל יוכל לצאת בתחושה שקצת רצון טוב יכול לתקן גם חיים שהתערערו.

מתאים כמו כפפה לקהל היעד

"50" אינו סרט שצפוי לעניין צופים מטווח גילים רחב מדי. נדמה כי רוב אלו שתמצאנה בו עניין משתייכות לאזור גיל הגיבורה וצפונה ממנו. הוא לא מציע איכויות יוצאות דופן אלא בידור צפוי ומספק לכל היותר. גם לכך יש לא מעט ביקוש, והצלחתו הלא-מבוטלת של הסרט בצרפת מעידה על כך.