באמצע שנות ה־90 היה סרט ילדים חביב בשם 'ג'ומנג'י', שכמו הרבה סרטים מהתקופה נשען על שני דברים פשוטים: קונספט מגניב וכוכב אהוב. הכוכב היה רובין ויליאמס בהופעה מלאת השתוללויות וצעקות מצד אחד, והרבה לב מצד שני. הקונספט: ילד שנתקע 30 שנה בתוך משחק־לוח קסום, משתחרר משם כמבוגר בעל זקן עבות, ועל הדרך יוצאים מהלוח פילים ואריות ויצורים מסוכנים שזורעים הרס בעולם שלנו. סרט ילדים כיפי ואנרכיסטי, כמו שידעו לעשות עד לא מזמן.

והיום? פשוט מאוד: לא צריך כוכב שיוביל סרט, כי אין באמת כאלה, וגם לא רעיון מקורי או לב. אפשר לעשות סרט חדש שגונב קטעים מהמקורי, לחלק את תפקיד הכוכב בין ארבעה שחקנים בינוניים (בהם דה רוק, ג'ק בלאק וקווין הארט), ויאללה למוצר כריסמס סביר שאיש לא יזכור עוד שבועיים.

העלילה מספרת על ארבעה בני נוער שנשאבים למשחק וידיאו. ארבעתם סטריאוטיפיים עד כאב. החנון, החנונית, הספורטאי, והפקאצה. כל אחד מהם הופך במשחק לדמות ההפוכה ממנו. החנון הופך לדה רוק, הנערה הפקאצה והמפונקת הופכת לג'ק בלאק השעיר והשמן. קורע, נכון?

הסרט רץ על הבדיחה הזו במשך שעתיים קצת מרוחות. בחלק מהמקרים זה משעשע (בעיקר עם בלאק, שנמצא רמה אחת מעל כולם בסרט) ובחלק לא. הנוסחה הישנה־נושנה הזו של חילופי תפקידים, שבסופם כמובן כל דמות לומדת משהו על עצמה והופכת לאדם טוב יותר, שקופה להפליא. הבמאי הצעיר ג'ייק קסדן שומר על מגע קליל ונונשלנטי שאומר, "תכלס, לא אכפת לי, עשיתי את זה בשביל הכסף". התוצאה היא סרט סביר, עצלני, שאפשר ללכת אליו אם משעמם לכם. או שאפשר לראות פשוט את המקורי.