למרות שהוא לכאורה הנבל המרכזי בו, הנשיא ניקסון כמעט ולא מופיע ב"עיתון". הוא נראה רק מגבו, ספון בחדר הסגלגל, מדבר ומקלל בטלפון, מנותק מהעולם וכועס. "העיתון" לא מנסה להסתיר: למרות שהוא מתרחש בשנות ה־70, מבחינתו ניקסון הוא טראמפ. לדידו, שניהם מונעים מאותה שנאה יוקדת לעיתונות ולדמוקרטיה, שנמצאות בסכנה אז כמו היום.

גם החיפזון הגדול שבו צילם סטיבן ספילברג את "העיתון" — 6 חודשים מתחילת הצילומים עד לפרמיירה — מבהירים שמדובר בסרט עם משימה ומסר לאומה. סיפור המאבק בממשל של אנשי ה"וושינגטון פוסט", ובראשם הבעלים קתרין גראהם (מריל סטריפ) והעורך הראשי והמחוספס בן בראדלי (טום הנקס, מצוין כתמיד), שרצו לפרסם את האמת על מלחמת וייטנאם, ועוד כשהחיילים בחזית — רלוונטי לכל חברה דמוקרטית במשבר ובמיוחד עכשיו.

הישירות שבה ספילברג מציג את הסיפור והשכנוע היוקד שלו, הופכים את "העיתון" לסרט אפקטיבי וסוחף מצד אחד, אבל זניח במכלול היצירה של ספילברג מצד שני. זו דרמה היסטורית בטעם־של־פעם, מיושנת במכוון, של במאי בן 71 שלא חש צורך להתחנף לאופנות (את סרטו ההיסטורי הקודם של ספילברג עם הנקס, "גשר המרגלים", אהבתי קצת יותר). קהל צעיר וציני יתחבר אליו אולי פחות, והעובדה שאינו גורף פרסים כפי שציפו ממנו היא איתות לכך. בחלקו האחרון ספילברג גם נסחף לדידקטיות — עם כלי הנשיפה בפסקול של המלחין הקבוע ג'ון וויליאמס, שבאים להודיע על "רגע חשוב".

אבל גדולתו של הסרט היא לא בהיותו שיעור היסטוריה ואזרחות, אלא במקום אחר ופחות צפוי: בכך שמדובר בסיפור על נשים ומקומן בהיסטוריה "גברית". זהו למעשה הסרט הראשון של ספילברג זה 30 שנה ששם גיבורה במרכז, ועוד כזו שנאלצת לפעול מול גברים שמשתיקים אותה. גם ספילברג "השתיק" נשים בסרטיו, שם אותן בתפקידי משנה כפויי טובה, וכאן הוא מכה על חטא. סטריפ, בתפקיד לא שגרתי כאישה חסרת ביטחון שמוצאת את עצמה במרכז ההיסטוריה, היא שהופכת את הסיפור למרגש.

כעיתונאי בעצמי, הרשיתי לעצמי להתרגש גם מהאהבה הגדולה שהסרט מפגין למקצוע שלי, ממראות מכונות הדפוס הענקיות ועד להמולה בחדר העריכה. העובדה שהעולם הזה נמצא בנסיגה מתמדת, מוסיפה לסרט מעט מלנכוליה, בגרות וטאץ' של אמביוולנטיות. מומלץ.