4 באוגוסט 2011 בשעה 20:15

הדרדסים – ביקורת

"דרדסים: הסרט". ניל פטריק האריס.

כל מי ששמע שהלכתי השבוע להקרנת המבקרים של "הדרדסים" היה משוכנע שהסרט מיועד למבוגרים. אולי זה נבע מהעובדה שאנשים מעל גיל 25 זוכרים את סדרת הילדים המצוירת מערוץ 1, משוכנעים שהסרט העכשווי מכוון אליהם כמעריצים ותיקים, ולפיכך צריך להתבגר כמו שהם עשו מאז שנות ה-1980. ואולי זה נבע מכך שהסתגלנו לסטנדרטים חסרי התקדים של סרטי פיקסאר, שעושים סרטי אנימציה מאוד בוגרים בתכנים ובהומור שלהם. כי סצנת הפתיחה של "למעלה", שמתארת ב-4 דקות מהלך חיים של זוג אוהבים במשך כל עשרות שנות חייהם המשותפים, היא יצירת מופת בכל רמה קולנועית שהיא.

כך או כך, ההנחה מהמשפט הראשון שקראתם חסרת כל הצדקה ומהווה טעות מרה. כי הדרדסים אינו סרט למבוגרים. הוא אפילו לא סרט למתבגרים. או לילדים. הוא סרט לזאטוטים, כאלה שלא עברו את גיל 5 לכל היותר. כך העידו עשרות הקטנטנים שהתפקעו מצחוק והשתוללו כאוות נפשם באולם הקולנוע. ההורים שלהם, לעומת זאת, בעיקר ניצלו את ההפסקה הנדירה למצב של כיבוי המוח, תופעה ששכיחה לרוב בצפייה בריאליטי הטלוויזיוני. את הכרת התודה שלהם הם חייבים לראג'ה גוסנל, מי שביים בשנים האחרונות מספר סרטים מטופשים למדי ("הצ'יוואווה מבוורלי הילס", "סקובי דו" 1+2) לאחר שהצליח מאוד בשנות ה-1980 וה-1990 כעורך ("גברת דאוטפייר", "9 חודשים")

"הדרדסים" יצא בגרסת התלת ממד, הטרנד הקולנועי הבולט של 2011. הסרט הופק לאחר שבמחלקת האנימציה של סוני חשבו שלסדרת הילדות המיתולוגית יש זכות קיום גם במילניום השלישי. כשהמכשף גרגמל פולש לכפרם הקסום של הדרדסים, החבר'ה הכחולים נמלטים דרך מעבר סודי שנפתח פעם בעשרות שנים, כך שהתמזל מזלם. בקצה השני הם מגיעים לניו יורק והופכים אבודים במנהטן. כדי לחזור הביתה לכפר האהוב, מחליטים הדרדסים, בראשות דרדסאבא המנהיג, ליצור קסם שיחולל ירח כחול, כרטיס הטיסה לכיוון השני.

"דרדסים: הסרט". ניל פטריק האריס.

מי שעוזרים לדרדסים הם הזוג הנשוי, פטריק וגרייס וינסלו (ניל פטריק האריס וג'יימה מייס). היצורים הקטנים משנים את חיי השניים ובייחוד את אלו של פטריק, העובר תקופת מבחן מכריעה בחייו המקצועיים. פטריק וגרייס עוזרים לדרדסים להתמצא במנהטן הסואנת. בפרט, גרייס עוזרת לביש גדא לפתח בטחון ופרספקטיבה של שליטה בחיים, כשהוא מבין ששמו לא חייב להגדיר אותו. כתוצאה, הוא עובר במהלך הסרט מהפך מאנטי גיבור לגיבור אמיתי.

האנק עזריה, שמגלם את תפקיד גרגמל, הוא איש אשכולות עתיר פז"ם בתעשיית הבידור האמריקנית. הוא השתתף ביותר מ-400 פרקים בסדרות טלוויזיה פופולריות וזכה בלא פחות מ-4 פרסי אמי. אך עיקר הצלחתו בסדרת "משפחת סימפסון", שם הוא אחראי על דיבוב למעלה ממחצית מהדמויות הקבועות. לצד סרטים איכותיים בקולנוע ("כלוב הציפורים", "חידון האשליות") או קופתיים ("לילה מוטרף במוזיאון", "דודג'בול: תפוס את החיים בביצים") הוא אף מצא זמן לשחק גם בתיאטרון. דווקא משום גודל הציפיות, הופך התפקיד של גרגמל למבוזבז. במקום לנצל קומיקאי מובחר כעזריה כדי לתת לסרט עומק ומורכבות, העדיף הבמאי להיצמד מדי לסדרה המצוירת שגדלנו עליה בתמימות.

גרגמל מוצג כנבל מגוחך, הן בהתנהלותו והן בחזותו. הוא כל הזמן בקריז, אובססיבי לרדיפת הדרדסים ואפילו חתחתול, חתולו הנאמן, חכם ממנו. והוא הולך בגרביונים ועם בגדים מרופטים, באופן שמזכיר הומלס על ספסל. במקום להיות הרשע עם האופי המורכב ושאריות של טוב שאפשר להתחבר אליהן, כמו בסרטים בני זמננו, נותר גרגמל מאוס, נלעג ובזוי, הרע שלכולם נוח לשנוא ללא רחמים. וההומור שנלווה אליו הוא הומור מיושן ביותר, סטייל: "איזה צחוקים: גרגמל התנגש במכונית נוסעת, שעיקמה לו לגמרי את האף". זה היה טוב לסרטי הקולנוע האילם של צ'רלי צ'פלין, אבל הומור פיזי של התחלקות על בננה עשה אקזיט מהעולם לפני עשרות שנים.

ואפרופו האף של גרגמל, שנמעך ומתעקם לפחות פעמיים בסרט, עולם הדימויים שמציג הסרט ניתן בקלות לקריאה של כל מי שמסתכל על גיל 5 מלמעלה. גרגמל ללא ספק מציג את סטריאוטיפ היהודי-הגלותי-השנוא. זה לא רק האף העצום, הראש הקירח והשיער השחור כפחם. זאת בעיקר הנטייה לשתות דם ילדים, כלומר להכין רסק דרדסים, בדרך הבטוחה להשתלט על העולם. האנטגוניסט ואויבו המושבע, דרדסאבא, ששיערו הלבן הטעה אותי בילדותי לחשוב שהוא דרדסבא בעצם, הוא הדמות הנערצת של הסרט. עם הכובע האדום שמייחד אותו, הזקן המפואר וההרגל הקבוע לחלק פקודות ל-100 ילדיו-מאמיניו בכפר שהוא בעצם קומונה אחת גדולה, דרדסבא הוא מעין פידל קסטרו קטנטן, נעים הליכות וידידותי לסביבה כמתבקש בסרט ילדים.

"דרדסים: הסרט".

ברמה התמטית, דווקא עורך הסרט חיבור מעניין בין שני צדדים מנוגדים, שזה עניין של זמן עד שהאחד יהפוך למשנהו. ראשית, בלוקיישן. כפר הדרדסים הקטנטן, הירוק וההרמוני הוא אנטי תזה לניו יורק, הכרך הגדול עם הזיהום והלכלוך ומיליוני אנשים לבד, כמו בשיר של הנטאשות. בצעדיהם הראשונים בתפוח הגדול, הדרדסים הסוציאליסטים עוד נאמנים לעולם הערכים שלהם ומתגעגעים לבית. אלא שככל שעובר הזמן, הם מתמסחרים במעוז הקפיטליזם עלי אדמות. בעודם משחקים בהתלהבות בגיטר הירו, מתלהבים מבובות ובגדים אנושיים וחוגגים על סוכריות M&M, כבר ברור להם: מדינת רווחה זה פחות מגניב ממה שזה נשמע.

הפן השני של ניגוד בינארי בסיסי הוא בין דרדסאבא לבין צמד מארחיו בניו יורק, האריס (שלא יעזור כלום, תמיד ייזכר כדוגי האוזר, הרופא הצעיר ביקום) ומייס (שחקנית טלוויזיה בעיקר, שכיכבה ב"glee"). הדרדס זקן (מתקרב ל-600, לדבריו. ואם כך, נראה מצוין לגילו), הם כבני 30; הוא יחיד ואיש שטח חופשי, הם צמד עירוניים קרייריסטים; והוא גידל לבגרות עשרות רבות של צאצאים, בעוד הם מצפים לילדם הראשון; מוטיב ההורות חוזר פעמים רבות בסרט. הזוג חושש מהלא נודע ומגידול ילד בעולמנו הגדול, כשדרדסאבא בעצם חונך אותם ומרעיף עליהם קואוצ'ינג לתפארת במסגרת סדנת הורות מאולתרת.

אם יש לכם ילדים קטנים, שמתקשים למצוא מנוח בימי הקיץ החמים, מחיר הכרטיס לגמרי מצדיק את שלוות הנפש המובטחת לכם במהלך שעה ועשרים של צפייה. ואם מסתתר בתוככם ילד בן 5 עם תמימות מוגברת, אפשר להסתדר גם בלי הילדים.

דירוג: