"זאת מלחמה": משולש נטול זווית
הבמאי שעונה לשם מקג'י הצליח להרוס כל מה שיכול היה להפוך את קומדיית האקשן "זאת מלחמה" לסרט סביר. עלילות המתח והרומנטיקה מתערבבים לכדי סרט אינפנטילי נטול תשוקה
"זאת מלחמה" ("This Means War") נראה כמו ניסיון נואש לשמר את ריס ווית'רספון ככוכבת רלוונטית לקומדיית-פעולה רומנטית הפונה לצופים צעירים. אמנם היא רק בת 36, אבל עם שני ילדים, ועם אוסקר על תפקידה ב"הולך בדרכי" (2005), נראה שהיא עלולה להיתפס כמכובדת מדי בעבור סוג סרטים רווחי זה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כדי לנסות להאט את ירידת ערך המניה שלה, הדמות אותה היא מגלמת הופכת למושא חיזור נמרץ של שני גיבורים הנלחמים על אהבתה. בניגוד לווית'רספון, הקריירה של השחקנים המגלמים דמויות אלו נמצאת בסימן עליה. הראשון הוא כריס פיין בן ה-31 - קפטן קירק החדש, והשני הוא טום הארדי בן ה-35, שהצליח להרשים לאחרונה במגוון תפקידים ("התחלה", "החפרפרת", "לוחם") ובקרוב יגלם את ביין - האויב הראשי של באטמן.
מה שמפיל את התוכנית הוא הבמאי שצורף לפרויקט. שמו דורש הסטירה הוא מקג'י (McG - ג'וזף מקגינטי ניקול) והוא חתום, בין השאר, על שני סרטי "המלאכיות של צ'ארלי" ועל "שליחות קטלנית: התעוררות". אם לאחר התזכורות אודות פועלו של האיש, אתם עדיין שוקלים ללכת ל"זאת מלחמה", תוכלו להאשים רק את עצמכם.
מלחמה ושלום, ואל תבואו בחלום
הקונספט נראה, על הנייר, כבעל פוטנציאל לשעשוע לא מזיק. שני סוכני-על של ה- CIA משתמשים בטקטיקות לוחמה שפלות במרוץ לליבה וגופה של אישה שאחריה שניהם מחזרים. כמה רע זה יכול להיות? תתפלאו. אפילו הרישול והצעקנות הסגנונית המאפיינת את עבודתו של מקג'י לא הספיקו בכדי ליצור סרט כה עלוב. אך הוא קיבל סיוע נדיב מהטיוטה המרושלת שהתחפשה לתסריט ושנכתבה על ידי סיימון קינברג ("מר וגברת סמית'") וטימותי דאולינג (קומדיית אדם סנדלר "לזרום עם זה").
פיין הוא פ.ד.ר פוסטר (ראשי התיבות של הנשיא פרנקו דלאנו רוזוולט. למה? ככה) והארדי הוא טאק הנסון. שניהם חברים קרובים וסוכני-על של ה-CIA, הפועלים יחדיו לסכל את מזימות הטרור של היינריך הגרמני (טיל שוויגר). ניסיונם לעצור אותו במהלך מסיבה יוקרתית מוביל להרס רכוש, מות אחיו של היינריך ושבועת נקם. המפקדת שלהם קולינס (אנג'לה באסט שדמותה נעלמת במהלך הסרט ללא כל הסבר) אוסרת עליהם לצאת לעבודת שטח. הם צריכים למצוא במה למלא את הזמן.
לטאק יש ילד מאשתו הקודמת קייטי (אביגייל ספנסר), אך הוא חסר את הכישורים הנדרשים למציאת בת זוג. הוא פונה לשירות שידוכים ושם מוצא, וכמובן שמיד מתאהב, בלורן סקוט (ווית'רספון), מנהלת במכון לבדיקת תקינות מוצרים.
זמן קצר לאחר הדייט הראשון והמבטיח בין טאק ללורן, היא פוגשת את פ.ד.ר המתחיל לחזר אחריה במרץ מבלי שהוא יודע שטאק כבר התאהב בה.
הגילוי של שניהם את זהות יריביהם פותח מלחמה, שבה הם אוספים בדרכים פולשניות מידע מודיעיני על הגברת ומנסים לחבל בטקטיקות שפלות זה במהלכי החיזור של זה. כמו במתכונת המוכרת מ"בוץ' קאסידי והסאנדנס קיד" מ-1969 (סרט שמצוטט מפורשות ב"זאת מלחמה"), כששני חברים-גברים חושקים באותה גברת, היא לא יותר מ-ממברנה המשמשת אותם לתינוי אהבים האחד עם השני.
אינפנטילים עם ראש קונוונציונלי
מעבר לקריקטורות אינפנטיליות של דמויות, התסריט מפגין מהלכי חיזור שנדמה כי נלקחו מסרטים מצוירים. חיזור באמצעות מעוף מטרפז בקרקס, או באמצעות ציורים של גוסטב קלימט. רק סקס אין הרבה. הגברים נראים שקועים יותר בניסיונות לסכל את החיזור של יריבם, מאשר במגע פיזי עם בת המין השני. כשהמאבק ביניהם יהפוך לעימות פיזי ישיר, זה יהיה הדבר הקרוב ביותר לפורקן סקסואלי בסרט שכול עלילתו רצופה בהקנטות הדדיות.
על הישג אחד לא ניתן לחלוק: זוהי הקומדיה הרומנטית הראשונה שבה מופיעה סצנת עינויים. בסצנה, המיותרת לחלוטין מבחינה התפתחות העלילה, מוצגים שני החוקרים החסונים בחדר חקירות מעוצב, ושם, בעודם ניגשים לנחקר עם פלאייר, הם מריצים דאחקות של שגרת יום עבודה.
קשה שלא לחשוב על הדרך הארוכה שעברנו מ"איש המרתון" (1976), סרט שבו לורנס אוליביה מגלם רופא שיניים נאצי וסדיסט המענה את דאסטין הופמן עם פלאייר, עד לסרט שבו שנים מבחורינו הטובים עוסקים במלאכה זו כאתנחתא קומית.
כמו כל הסרט, נראה שסצנה זו יכלה להפוך בקלות לסאטירה על אלימות ומניפולציות פולשניות במסווה של עניין רומנטי. הבעיה הניכרת היא שהבהמיות של יוצרי הסרט הותירה אותם עיוורים לעיוות העמוק בדמויות ובהתנהגותן. העינוי המרומז עם הפלאייר נחסך מהצופים, אך אנו עדיין נותרים עם הסבל הכרוך בצפייה בסרט בשלמותו.
