"הסיפור של יוסי": יוסי, סרט שלי מוצלח

יש משהו שקט, אפילו מינורי, ב"הסיפור של יוסי" שהופך אותו לסרט ראוי. אחרי הצעקנות הסגנונית והעילגות הפוליטית שליוו את "ללכת על המים" ו"הבועה", יוצר איתן פוקס סרט קאמרי שמצליח לגעת.

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

• צללים אפלים
• הכיבוש
• פשע לא מאורגן
• הנוקמים
  

זהו מעין המשך לסרט הטלוויזיה "יוסי וג'אגר" שביים פוקס ב-2002, וזכה אז להצלחה מפתיעה בבתי הקולנוע. הוא תיאר, כזכור, רומן הומוסקסואלי שנשמר בסודיות והתנהל בין שני קצינים בדרום לבנון, יוסי (אוהד קנולר) וליאור המכונה "ג'אגר" (יהודה לוי), שנהרג בשיאו המלודרמטי של הסרט במהלך מארב לילי.  

חלק מהדרמה שהתחוללה בסרט ההוא נבע מהעימות בין השניים בסוגיית "היציאה מהארון". בעוד ג'אגר מבקש להפוך את הקשר ביניהם לפומבי, נרתע מכך יוסי - בין היתר מחשש שהדבר יפגע בדימוי שלו כמפקד. מותו של ג'אגר מותיר למעשה את הסוגיה הזו בלתי פתורה.

עשר שנים אחרי, יוסי הוא מנתח לב באחד מבתי החולים בארץ. עדיין בארון ועדיין מבכה את מות אהובו. חלקו הראשון של הסרט (שאת התסריט לו כתב איתי סגל) מיטיב לתאר את המלנכוליה בה התעטף יוסי מאז אותו אובדן, כשהוא משקיע את מרבית שעותיו בעבודתו, ומסרב להרפתקאות רומנטיות עם נשים שמציע לו רופא קולגה (ליאור אשכנזי), אשר אינו מודע כמובן להעדפותיו המיניות.

מפגש אקראי עם אמו של ג'אגר (אורלי זילברשץ) מכניס אותו לטלטלה רגשית, בעקבותיה הוא מחליט לנסוע לסיני. בדרך, הוא פוגש בחבורה עליזה של קצינים צעירים היוצאים לחופשה באילת, כשאחד מהם, תום (בגילומו של עוז זהבי), הוא הומו מחוץ לארון המושך את תשומת לבו. וכך, במקום להמשיך בתוכנית המקורית, יוסי בוחר להתמקם במלון בו שוהים הקצינים, והסרט עוקב אחר הקשר המהוסס ההולך ונרקם בין הרופא שבור הלב והחייל הצעיר המפתה.

סרט טוב, וזה לא פוקס

מה שיפה ב"הסיפור של יוסי" הוא שניתן לצפות בו במנותק מסרט ה"קאלט" שקדם לו. פוקס מצליח לעצב בחלק הראשון כמה סצינות יפות ואפקטיביות מבחינה דרמטית כמו זו, המאופקת להפליא, בה נתקל יוסי באמו של ג'אגר בבית החולים שבו הוא עובד. ישנה תחושה כנה של עצב וכאב בחלקו זה של הסרט, והיא מתחדדת בזכות הופעתו המשכנעת של קנולר שבמראהו הדובי-משהו מעורר בעיקר אמפטיה.   

עוז זהבי ואוהד קנולר ב"הסיפור של יוסי"(צילום: גיא רז)

חבל, על כן, שאת העידון המדוד כאן מפרה דמותו הסטריאוטיפית של "החבר המאצ'ו", בגילומו של אשכנזי. הסצינה בפאב בה הוא פורץ לתא השירותים שבו נמצא יוסי, ומתחיל לקיים יחסי מין עם בלונדינית אנונימית אינה אלא שריד מיותר של הטעם הרע והעיצוב המקומם של דמויות נשיות שניכרו בכמה מעבודותיו הקודמות של פוקס.

סצינה נוספת בהמשך, שמעמתת בין העדפותיהם המוזיקליות ה"וולגריות" של החיילים-הטרמפיסטים (שמזוהות "בטבעיות" עם מוזיקה מזרחית) לבין טעמו הקלאסי האנין של יוסי, לוקה בגסות וסטריאוטיפיות שיש בהן משהו מביך וילדותי.

חלקו השני של הסרט, המתרחש באילת, מבליט יתר על המידה את התכתבותו עם "מוות בוונציה", הנובלה של תומס מאן, על גבר מזדקן במלון פאר בעיר המתאהב בנער יפהפה. לא זו בלבד שצלילים מתוך הסימפוניה החמישית של מהלר (שליוותה את העיבוד הקולנועי המופתי שלוקינו ויסקונטי ביים בשנת 1971), אלא שיוסי אף קורא את הספר בעודו יושב על שפת הבריכה ולוטש עיניים בתום הנעורים. 

לא שזה מיותר, אבל עדיף היה שהסרט יתייחס למקור ההשראה הזה באופן אירוני או, נניח, כזה שמדגיש את אפיזודת אילת כמעין פנטזיה של גבר בודד ומלנכולי. אולם קנולר מצליח לעצב כאן דמות מהוססת,

ספק כמהה-ספק חרדה מפני הקשר הרומנטי המתהווה; ואילו זהבי - שהולך ומתבסס כאחד השחקנים המבטיחים של הקולנוע הישראלי (בין השאר בזכות הופעתו המצוינת ב"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי) - מתנהל בעדינות על הגבול שבין דמות ממשית ופנטזיה אירוטית.

בסופו של דבר, "הסיפור של יוסי" הוא סיפור על תיקון סנטימנטלי, על אשמה וגאולה. מבחינה זו, יש בו משהו פשטני, שלא לומר טריוויאלי. ויחד עם זאת, הסרט אף לא פעם "צועק" את מה שיש לו להגיד, ואינו גולש על כן לאיזו וולגריות רגשית.

הופעתם של קנולר וזהבי היא הנכס הגדול של הסרט, שדווקא בזכות המינימליזם שלו מצליח להתמודד עם צילו המעיב של "יוסי וג'אגר".