ביקורת: גוף מארח

כשמנסים להפוך רעיון מד"בי מעניין לסיפור אדוארד-נגד-ג'ייקוב, וגם בזה נכשלים, מה שמקבלים הוא פאדיחה

מסטפני מאייר אני לא מצפה לשום דבר. כשסרט מכריז על עצמו כעל "מהמחברת של ‏‏'דמדומים'" – זו לא פרסומת, אלא אזהרה. זאת על אף שמקורות יודעי דבר טוענים בתוקף ש"גוף ‏מארח" – הספר היחיד שחיברה מאייר שאינו קשור לסאגת הערפדים המנצנצים – הוא דווקא ‏מוצלח בהרבה.‏

מאנדרו ניקול, לעומת זאת, אני מצפה להרבה דברים, אבל הוא מאכזב בכל פעם מחדש. ניקול כתב את ‏התסריט ל"המופע של טרומן", וכתב וביים את "גאטקה", אחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים של ‏שנות התשעים. אבל שום דבר שעשה מאז לא עמד בסטנדרטים של יצירות הבכורה שלו. הוא ביים ‏את "סימון" המיותר, את "שר המלחמה" הדווקא-לא-רע, את "עולם הזמן" שחירבש רעיון מבטיח ‏מאוד, ועכשיו, גם את "גוף מארח". ‏

וגם הפעם, הרעיון דווקא מצוין. כדור הארץ נכבש על ידי חייזרים. הם לא פוצצו את הערים שלנו ‏ולא השמידו את כולנו באמצעות וירוסים, הם רק השתלטו עלינו, אחד אחד, והכריחו אותנו ‏להתנהג יפה. החייזרים – יישויות שנראות כמו רכיכות זוהרות – מתיישבים בתוך גוף האדם ‏ומשתלטים עליו. אין להם שום כוונה רעה: להיפך, החברה האנושית מעולם לא נראתה טוב יותר ‏מאשר מהרגע שהפסיקה להיות אנושית. אין מלחמות, כולם אדיבים, חביבים, לא מעשנים, מכבים ‏את הסלולרי בקולנוע ועוצרים בתמרור עצור אפילו כשאין אף אחד אחר על הכביש. נותר רק קומץ ‏קטן של בני אדם שמתעקשים להישאר בני אדם. אחת מהן היא מלאני (סירשה רונן), אבל לא ‏להרבה זמן: בתוך כמה דקות מתחילת הסרט היא נלכדת וגם אל העורף שלה נכנסת רכיכה ‏זוהרת, העונה לשם "נוודת", שמקבלת את ההגה לגופה של מלאני.‏

להפתעתה של נוודת, התודעה של מלאני המקורית לא התפוגגה או נכנסה לתרדמת, אלא עדיין ‏שוכנת אי שם בירכתי מוחה, בועטת, צועקת ומעירה הערות ציניות. וכאן אנחנו מגיעים לאתגר ‏הגדול העומד בפני הסרט: איך בדיוק מסריטים דרמה שבה שתי הדמויות הראשיות שוכנות באותו ‏הגוף. זה המקום שבו במאי עם חזון היה בוחר פתרון יצירתי ומקורי, ושבו ניקול בוחר את ‏האפשרות הנדושה ביותר: אנחנו רואים את סירשה רונן מגלמת את נוודת, ושומעים את ‏המחשבות של מלאני בווייס-אובר עם הד. אם יש שחקנית צעירה שהיתה יכולה לעמוד במשימה, ‏סירשה רונן (שהיתה מצוינת ב"כפרה" ו"האנה") היא זו שיכולה; אבל היא צריכה משהו לעבוד איתו ‏מלבד לעשות פרצוף תומה ולצעוק מהרמקול השמאלי.‏

הסטפני-מאייריזם של כל העסק מגיע כשמתברר שהגיבורה הכפולה היא חלק ממשולש (או ‏מרובע, תלוי איך סופרים) רומנטי, כשמלאני מאוהבת בבחור אחד, ונוודת בשני. ומתברר שזה, ‏ולא שום דבר אחר, מרכז העניין של הסרט. להשתמש במדע בדיוני כדי להעלות שאלות מרתקות ‏על זהות, חברה, אנושיות? מה פתאום, אנחנו ‏כאן בתחרות של טים אדוארד נגד טים ג'ייקוב, רק ‏עם חייזרים.‏

ואפילו זו לא היתה בעיה אילו העלילה הרומנטית בסרט לא היתה מבוצעת באופן כל כך מזעזע. ‏התפתחות היחסים בין סירשה הכפולה לבין הגברים שמסביבה לא קיימת: הסרט רק מכריז ‏שמרגע זה והלאה הם מאוהבים, וזהו. האסון האמיתי מגיע בסצינות בינה לבין הגברים שבחייה. ‏העולם של הסרט כולו מתנהל באווירת יום הזכרון. כל שיחה, בין אם היא עוסקת בעתיד האנושות ‏או ‏בבחירת מקום לאכול בו ארוחת ערב, מתנהלת בטונים כבדים ומהוסים, כאילו מישהו מת ועוד ‏לא נעים ‏להתחיל לספר בדיחות.‏ ודווקא משום כך, הדיקלום הכה רציני של שורות רומנטיות ‏שנשמעות כאילו הן לקוחות מתוך שירי וואן דירקשן הופך סצינות מהסרט לקומדיה הכי טובה ‏שאפשר למצוא כרגע על המסכים. במספר השורות הכאילו-רומנטיות שהפכו לבדיחות שלא בכוונה הסרט הזה מנצח את "דמדומים".

אז אנדרו ניקול, מתברר, לא יודע לביים רומנטיקה, ולא מנסה לביים הומור. או אקשן. ונוסף לכל, "גוף מארח" ‏מחייב אותנו להתמודד עם העובדה שבתור אדם שעוסק באופן כמעט בלעדי במדע בדיוני, גם ‏בזה הוא פשוט לא טוב. חלק חשוב במדע בדיוני הוא החזון הויזואלי, ולניקול, מה לעשות, פשוט אין ‏את זה. מה שב"גאטקה" ‏אפשר היה לקבל כבחירה מודעת, ב"עולם הזמן" ועכשיו גם ב"גוף מארח" ‏כבר נראה כאילו הוא נובע פשוט מחוסר דמיון: ‏העתיד אצל ניקול נראה תמיד בדיוק כמו ההווה, רק ‏משעמם יותר. כדור הארץ העתידני שלו הוא אחת מאותן ‏אוטופיות שבהן כולם לובשים תמיד לבן ‏וכל המכוניות נראות אותו הדבר. כל מה שאמור להיות חייזרי ‏נראה זול עד מגוחך.‏

להבדיל מסרטי "דמדומים", בהם חומר המקור חיסל כל אפשרות ליצור סרט טוב, נדמה של"גוף ‏מארח" דווקא היה הרבה פוטנציאל. אבל הוא בוזבז לחלוטין, ואם היה אפשר להציל את שמה הטוב ‏של סטפני מאייר, זה לא הסרט שיעשה את זה. לגבי כל הנוגעים בדבר, הסרט הזה פשוט מביך.‏


פורסם במקור בוואלה