בסרטי שודים למיניהם, בעיקר כאלה שעוסקים בגניבת חפצי אמנות יקרים מפז, מגיע לפעמים מומחה, משכיל שאפו מתנשא אל על, שתפקידו לבדוק את אותו ציור, פסל, קונצ'רטו של באך או אשך של אלביס ולהכריז שאכן, מדובר ביצירה המקורית, שערכה לא יסולא בפז. בשלב זה בדרך כלל הוא מתפוגג אל הרקע, כי אין לו הרבה תפקיד מעבר לכך. ב"ההצעה הטובה ביותר", אותה דמות-סטוק של מומחה קיבלה סוף סוף סרט משלה. וירג'יל אולדמן (ג'פרי ראש) הוא מומחה לאמנות וכרוז בבית מכירות פומביות, שם הוא מנצח על מכירות של חפצי אמנות יקרים. מדי פעם, בעזרת משת"פ בקהל, הוא מנצל את הידע שלו לטובתו ומתמרן את המכירה כדי להשיג בעצמו חפצי אמנות בחלקיק משוויים האמיתי. הוא מאחסן אותם בביתו הענק והיקר מאוד למראה, שם הוא חי לבד. כפי שניתן לצפות, לא מדובר באדם סוציאלי או רומנטי במיוחד.
עד שהוא מקבל את אותה שיחת טלפון מאישה מסתורית. כי סרטי מתח בדרך כלל הרי מתחילים משיחת טלפון מאישה מסתורית. האישה, קלייר, מזמינה אותו אל אחוזת משפחתה, המלאה בפריטים עתיקים שאותם אפשר למכור לכל המרבה במחיר. אלא שקלייר לא מוכנה להציג את עצמה כיותר מאשר קול בטלפון, ואינה מוכנה להיראות. אין ספק שמשהו מסתורי קורה. בינתיים, אולדמן (לא גארי) גם מוצא פיסות של מכניזם מסתורי לא פחות, אותן הוא מרכיב בעזרת ידידו הצעיר (ג'ים סטורג'יס). דברים מעניינים קורים.
כל עוד הסרט בונה את המסתורין, הוא מצוין. ג'פרי ראש הוא שחקן מעולה, אם כי הוירג'יל שהוא מגלם הוא פשוט לא אדם סימפטי במיוחד. גם סילביה הוקס, ההולנדית האלמונית שמגלמת את האישה בטלפון, היא מצוינת. כראוי לנושא שבו הוא עוסק, הסרט מצולם באלגנטיות ומתקדם בקצב מכובד ומלכותי. פיסות של הפאזל נגלות לעינינו בהדרגה.
אלא מה, אחרי שראינו כבר חצי פאזל, אנחנו לא יכולים להמשיך להעמיד פנים שאנחנו לא יודעים האם זאת תמונה של האלפים בשקיעה או של פו הדב. ובכל זאת, הסרט מתעקש לעשות קולות של "אווווו, מעניין מה קורה כאן". כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, המסתורין מעניין יותר מהפתרון. בשלב כלשהו, האמת מאחורי ההתרחשויות – שאמורה להיות ההפתעה הגדולה – הופכת ליותר מסתם צפויה: זאת האפשרות היחידה. הסרט עושה הכל כדי לאותת מראש לאן הוא הולך חוץ מלחלק לקהל תרשימים. הדמויות חוסכות למבקרים עבודה בכך שהם אומרים בעל-פה ובגלוי את הסאבטקסט. לא עשיתי סקר מקיף בין הצופים, אבל קשה לי להאמין שחצי שעה לפני הסוף נשאר מישהו בקהל שלא ניחש מראש את ה"טוויסט", אלא אם כן הם הגיעו לסרט כדף חלק ומעולם לא ראו מותחן כלשהו לפני כן. ובכל זאת הסרט מושך ומושך את הדרך אל הסוף הבלתי נמנע.
בחלקו השני הסרט מתחיל להרגיז בדרכים אחרות: אולדמן האנטיפת הוא פשוט לא דמות מעוררת הזדהות, והחשש לגורלו אינו טורד מנוחה במיוחד. הסרט גם בלי ספק עובר את מספר הפעמים החוקי לסרט אחד שבו דמות כלשהי אומרת "זהו! נמאס לי! אני הולך ויותר לא תראו אותי בחיים!" – וחוזרת בה מיד בסצינה הבאה. הסרט נשאר אלגנטי, יפה, מעוצב באופן מרשים ומכובד לכל אורכו, אבל בשלב כלשהו לא נשאר הרבה מתחת לציפוי הזה. אתה יכול ללבוש טוקסידו, להקפיד על כללי הנימוס ולדבר במבטא בריטי, אבל זה לא הופך אותך לאדם מרתק.
פורסם במקור בוואלה
אני אוהב להשוות גרסאות עם וואלה
כדי לראות מה נשאר על רצפת חדר העריכה. הפעם זה האשך של אלביס![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
האשך של אלביס נשאר על רצפת חדר העריכה של וואלה?
מישהו צריך להרים אותו, שלא יחליקו שם..
דווקא הסרט טוב בעיניי
נכון שהוא צפוי מראש, אבל הוא צפוי מראש כבר מהשוטים הראשונים… אחרי הכל, העלילה היא נוארית לגמרי, ולכן ברור כבר מההתחלה שהוא ייפול בפח. הרי כל גיבורי הנואר הם נאיביים… זה לא סרט מדהים, אבל ג'פרי ראש עושה תפקיד נפלא, ואני דווקא חושב שבחצי השני של הסרט, הוא כן מתחיל לעורר הזדהות אצל הצופה, וזה דווקא הטוויסט המעניין יותר. לא הטוויסט (הצפוי) בעלילה.
זה אחד מהסרטים היותר טובים שראיתי לאחרונה
זה נכון שככל שהעלילה התקדמה אפשר היה לנחש מה יקרה
אז מה ? עדיין אפשר להנות מהסרט
ודווקא בסוף הזדהיתי יותר עם הדמות של וירג'יל
המשבר שהוא חווה הפך אותו ליותר אנושי וקל להזדהות
יו הד מי אט ג'פרי ראש
(ל"ת)
יו לוסט מי את ג'וזפה טורנטורה
( כי אם הסרט שנחשב הכי טוב שלו זה מסיבת הקיטש חסרת הטעם שנקראת "סינמה פרדיסו" אז כנראה שהוא פשוט במאי לא משהו)
העלת כאן בעיה
מצד אחד, אין לי עניין לראות את הסרט, ומהצד השני אני משתוקק לדעת במה מדובר (מה ה"תגלית" המרעישה וכו').
אולי מישהו רוצה לפרט ולספיילר את כל הסרט? :)
גמני. ספויילר בבקשה
(ל"ת)
הסרט,שלדעתי היה מענג,נוגע בשאלה האם אהבה היא אומנות והאם ניתן לזייף אהבה.
גיבור הסרט שהינו מומחה בתחומו ומשיג פריטי אספנות לא תמיד בדרכים כשרות,מוצא את עצמו 'קונה' תמונת אהבה,פרי דמיונו שהינה לא מציאותית לחלוטין,הוא מתעקש להמשיך ו'לסחור' ונופל ברשת שטווה לעצמו.
האם אהבה היא אוסף של פריטים יקרים שאדם אוסף בחייו,כדוגמת האוסף של הגיבור,האם אהבה היא מורכבת חלקים כדוגמת הבובה המדברת ובכלל האם אהבה טהורה יכולה להתקיים בין אנשים שכל אחד מסיבותיו שקוע בעולמו.
הסרט מספק כמה תובנות בעניין שאני מאמין שאריק פורום ענה עליה כבר בספרו 'אומנות האהבה':"האהבה היא אמנות, ממש כשם שהחיים הם אמנות".
כך או כך גם אם הסוף צפוי,עדיין ישנם רבדים שלמים בסרט שיכולים לספק פרשנויות נוספות שאני מאמין שעוד יעלו ברשת.
שתהיה שנה טובה ומלאה באהבה .
יעקב, אהבתי את הניתוח שלך. שנה טובה!
(ל"ת)
אז סרט על מוכר ארטיקים בחוף הים
בהכרח יהיה לא חוקי?![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
איזה חבורה של נוכלים. לא יפה.
וכל הסיפור עם הבחורה היה פאתטי וצפוי מהרגע הראשון.
תיקון קטן.
לא מקובל בעברית לכתוב שודים, אלא מעשי שוד. סתם הציק לי בעין.
כמו לחטוף בראש פטיש בדולח של חמש קילו
זה אמנם עשוי מבדולח, אבל זה עדיין די כואב.
מה שהיה יפה בסרט לטעמי הוא האינטרטקסטואליות למיתוס על פיגמליון (עליו הסרט רמז באמצעות הפסל הידוע של שתי הדמויות המיתיות שמתנשקות, שהוצב בחדרה של האישה) – הגיבור מפחד מנשים ולכן מעדיף לשמור מהן מרחק ולהיצמד רק למעשי האומנות שמתחקים אחר צורתן. בהמשך, הוא מתאהב באישה אגרופובית, חיוורת, בובתית שלכאורה לגמרי נתונה לשליטתו בשל חולשתה, ומגלה על עצמו בעקבות-כך שהוא מסוגל להתמיר את האהבה לאומנות נשגבת באהבה לאדם בשר ודם. בסוף, הסרט הופך את המיתוס על ראשו כאשר הוא מראה שאולי עדיף, כמו אורפאוס ובניגוד לפיגמליון, לבחור באהבה לאומנות על-פני האהבה לאדם, כי אדם עשוי להיות בוגדני ואילו האומנות הדוממת לעולם נותרת צייתנית ושותקת. לפיכך, הסרט, לטעמי, נושא אמירה פטריארכלית קשה שעדיף שאישה תהייה יפה ותשתוק, כי אם היא תאמר משהו ויהיה בידיה כוח היא מסוגלת להרוס ולנתץ עולמות.
לא ראיתי את הסרט
אבל תמיד נחמד לראות תגובות מפורטות ומחכימות
גם אני לא ראיתי את הסרט
אבל אם על פי הפיסקה האחרונה שלך הוא מראה את הנחיתות הגברית מול האישה בעלת הכוח, אני לא בטוח שפטריארכלי זאת המילה הנכונה כאן.
מעניין שהבנת בדיוק את ההפך ממה שאני הבנתי
לדעתי התמה של הסרט היא השאלה אם אהבה בשר ודם משתווה או עולה על רכוש רב. האם האושר טמון בכמה רגעים של אהבה שנחווית כאהבת אמת או שמא בהיה בערימות של זהב שאין לך בהן טעם ואינן נחוות כחוייה רגשית עמוקה עדיפה. אני אישית חושב שהסרט בהחלט עונה על השאלה, ולא בדרך עליה כתבת.
הרומנטיקה לשלטון.
מסכימה.
ובכלל, הביקורת קולעת *בול* לטעמי.
אופטימי...?
השאיר לי טעם מר-מר בפה.
וודאי שהקטע הנוראי לא היה שהוא הפסיד את ממונו, אלא הבגידה (הזיוף, יותר נכון) של כל מי שהוא חשב שהוא יקר לו. אולי עדיף שלא לחוות אהבה, ידידות וקשר ולא לפתוח את הלב, מאשר לפתוח אותו ולהבגד בצורה אכזרית. בהתחלה הוא לפחות לא ידע מה אין לו וזה הרבה פחות כואב ככה.
באופן אישי, החלטתי להמנע בדיוק מסרטים כאלו- בלתי אופטימיים בעליל, ולבכר רק כאלו שאני יוצאת איתם עם משהו לחיים שלי (ולא משנה כמה הסרט "עשוי טוב").
ברשימת הסרטים שראיתי לאחרונה והייתי מעדיפה שלא לראות: "ההצעה הטובה ביותר", "מי מפחד מהזאב הרע" ו"כנס העתידנים".
ברשימת המומלצים שראיתי לאחרונה (כלומר, סרטים אופטימיים, שאפשר לקחת מהם צידה לדרך): "חיי פיי" ו"מילק".
אני באתי לסרט
בלי ידיעה שזה מותחן, אז לא ידעתי למה לצפות. אפשר לאמר שהופתעתי ומיד אמרתי לעצמי שהייתי צריך לצפות לסוף הזה.
העלילה בכללותה מזכירה לי את "למעלה". וכמו "למעלה" לא אהבתי את הסוף.