פלרמו שוטינג (2008)

ביקורת על הסרט:
"פלרמו שוטינג", סרטו החדש של הבמאי הגרמני המוערך וים ונדרס, מי שהביא לנו את "מלאכים בשמי ברלין" הזכור לטוב יחד עם שורת סרטים איכותיים נוספים, הוא סרט שעוסק בצילום ובמוות. את שתי המשמעויות האלה אפשר להבין משם הסרט, שכן 'שוטינג' הוא גם לירות וגם לצלם. ואכן, לכל אורך הסרט יש את הגיבור המצלם, כאשר יש גם כן מישהו היורה לעברו חיצים. מאוחר יותר יתברר שאין זה כי אם המוות עצמו ובאחת הסצינות האחרונות הוא נואם לו ממושכות על השם הרע שיצא לו ללא סיבה מוצדקת, שכן אין הוא אלא מעבר. אכן, אידיאה ידועה ושחוקה שאינה מצליחה לדעתי להוות שיא לסרט.
הסרט מוקדש לבמאים אינגמר ברגמן ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, שמתו שניהם ביום אחד. והסרט אף מושפע מסרטיהם - מ"החותם השביעי" של ברגמן, שאף הוא מציג את המוות כדמות אנושית מדברת, ומ"בלו אפ" (תורגם לעברית כ-"יצרים") של אנטוניוני, שאף הוא עוסק במלאכת הצילום. הבמאי שנכח בהקרנה בסנימטק בירושלים אף אמר שם, כי הקרין לאנשי צוותו את שני סרטים אלה.
נקודה נוספת שמעניינת בסרט היא דמות המשנה שפוגש הגיבור - נערה צעירה שעוסקת בציור כתחביב ובשחזור ציורים כפרנסה. ההקבלה לעולמו של הגיבור נוצרת כאשר רואים בציור שהיא משחזרת את דמות המוות כמסביבו דמויות ירויות בחץ. אבל ההקבלה בעצם נוצרת עוד קודם לכן במחשבה שהיא יוצרת אצל הצופה אודות היחס שבין הצילום והציור. הצילום מקפיא את הרגע ובכך אולי הוא ממית מבחינה מסויימת. הציור אף הוא מקבע מצב, אך אין לו את היכולות של הצילום וכן בהכרח תמיד נכנס הביטוי האישי ביתר שאת בו. או כמו שאומר הגיבור במהלך הסרט - הוא מצייר את מה שאני חווה.