ריאיונות (עמוד 2)

"החיים כשמועה" – היוצרים בריאיון: "אסי דיין משחק עם הציבור והתקשורת"

"החיים כשמועה". אסי דיין.

"החיים כשמועה". אסי דיין. צילום: שמואל רחמני

אידיבי פועל לקידום הקולנוע הישראלי – הסדרה התיעודית "החיים כשמועה" סיימה אמש (א') להקרין בערוץ 10 את הפרק השלישי והאחרון שלה באוטוביוגרפיה על חייו של אסי דיין. השחקן, הבמאי, התסריטאי, המשורר והבן-של, עדיין מרתק את עם ישראל, ואחוזי הרייטינג של הסדרה הוכיחו זאת כשעקפו את אלו של מהדורת החדשות המרכזית – התוכנית הנצפית ביותר של הערוץ כמעט בכל יום.

"החיים כשמועה" החלה כדוקודרמה שהחל לכתוב אסי דיין סביב סיפורו שלו ושל משפחתו. את ההצעה של דיין לפרק הראשון קראו עדי ארבל ומויש גולדברג, והמליצו ל-HOT להפוך אותה לסדרה תיעודית מבוססת ארכיונים וקריינות של אסי לבדו. "החזון שלנו," מספרים ארבל וגולדברג לאידיבי, "היה ליצור אוטוביוגרפיה תיעודית שמסופרת כולה בפס הקול בקולו של אסי, ובתמונה רואים רק ארכיונים. ללא ראיונות, ללא ראשים מדברים, ללא סצנות ב'לייב'."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ראיון עם כוכב "חדר 514", אודי פרסי: "באתי להילחם על המקום שלי"

אודי פרסי.

אודי פרסי.

אודי פרסי עומד בפני שינויים גדולים בחיים שלו. בשבוע הבא יחגוג את יום הולדתו ה-30, בסוף השנה הוא יתחתן, והחל ממחר (ה') יוקרן בבתי הקולנוע בארץ הסרט "חדר 514" שבו הוא מככב.

רובו המוחץ של "חדר 514" מתרחש בחדר אחד, חקר חקירות צבאי, והוא עוקב אחרי החוקרת הצבאית אנה, שאותה מגלמת אסיה נייפלד (ושהיתה מועמדת על התפקיד לפרס אופיר). פרסי מגלם מ"פ המואשם בהתנהגות אלימה, ורגע השיא בסרט שייך לו. את הסרט כתב וביים שרון בר-זיו ומשחקים בו גם גיא קפולניק, אוהד הול ורפי קלמר.

איך הגיע אליך התפקיד הזה?

"אני הגעתי אל שרון עם הסרט הזה. שרון בחן כל מיני שחקנים, ובא אליי שחקן, חבר טוב שלי, שאני אכין אותו לתפקיד בסרט."

לתפקיד שלך?

"לאחד משני תפקידים. אחרי שעזרתי לו להיבחן, והוא לא התקבל, ביקשתי ממנו רשות לפנות לבמאי. הוא חבר טוב מאוד, ולא היתה לו שום בעיה עם זה, ושלחתי לשרון הודעה שקראתי את הטקסטים שלו ונראה לי שאני מתאים לאחד התפקידים ומאוד אשמח שהוא יראה אותי. לקח לו כמעט איזה חודש לחזור אליי. הוא עשה לי משהו כמו חמישה אודישנים."

"חדר 514". אסיה נייפלד, אודי פרסי.

אודי פרסי עם אסיה נייפלד בסרט "חדר 514".

באופן יוצא מן הכלל לסרטים בכלל ולסרטים ישראלים בפרט, קדם לצילומים של "חדר 514" תהליך חזרות של חמישה חודשים. הצילומים התפרשו על ארבעה ימים וחצי בלבד. תאר לי את תהליך החזרות.

"לסרט יש אמירה פוליטית אבל לא דיברנו בכלל על פוליטיקה. דיברנו על אנשים, על פחדים, על רצונות, ולא התעסקנו בפוליטיקה."

ואז כשהגעת לצילומים, מה הרגשת?

"באנו מוכנים, באנו לקרב. אני באתי לקרב, להילחם על המקום שלי. שרון נתן לנו מצע של ביטחון, שיכולנו להפתיע אחד את השני והוא הלך אתנו. הוא במאי מוכשר והוא יכול לדבר אתך על ין ויאנג אבל בסופו של דבר הוא במאי פרקטי בצילומים, וזאת מתנה לכל שחקן."

הסרט נהנה מהמשיכה בשנים האחרונות בחו"ל לסרטים ישראלים. הוא נקנה להפצה בארה"ב, והוא הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל בקאן, בהולנד ובטורקיה. אילו תגובות אתה קיבלת?

"התגובות בעולם מדהימות. אנשים תפסו אותי ויכלו לדבר על הסרט שעות, ועל התפקיד שעשיתי. סרטים שקשורים לצבא מעניינים אנשים בחו"ל. כל שיח של ימין-שמאל מעניין אנשים מבחוץ."

המטרה היא לא תהילה

אודי פרסי הוא יליד בת ים, ובגיל 13 עבר עם משפחתו לראשון לציון. הוא היה ילד מופנם וביישן, אחד שלא חלם מאז גיל שלוש לבדר את ההמונים. ובכל זאת, לקראת סוף השירות הצבאי שלו כחייל קרבי ערך רשימה של עשרה חלומות, דברים שהוא רוצה להגשים ובראש הרשימה כתב: להיות בצוות הווי ובידור במלון באילת; הדבר השני ברשימה היה לטוס לאוסטרליה. כמעט עשור לאחר מכן, הוא עדיין לא הגיע לדבר השני ברשימה כיוון שתחת שמי אילת, על שפת בריכה של מלון, התאהב בעולם הבמה.

"10% ילדה שלי". אודי פרסי, יהלי פרידמן.

אודי פרסי עם יהלי פרידמן מתוך "10% ילדה שלי". צילום: יעל לב-רם

הוא למד בסמינר הקיבוצים שלוש שנים משחק ושלוש שנים נוספות כדי להוציא תואר ראשון בבימוי והוראת תאטרון. אחרי תפקידים בהצגות פרינג' ובתאטרון הקאמרי ("האריסטוקרטים"), הגיע תפקיד ראשון גדול בסרט ישראלי. "חדר 514" צולם לפני כשנתיים ומאז הספיק גם להופיע בתפקיד קטן ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין, לשחק בתפקיד ראשי בסרט נוסף, והוא ממשיך להופיע בתאטרון.

מה הפרויקטים הבאים שלך?

"צילמתי סרט שכתב וביים אורי בר-און ושנקרא "10% ילדה שלי". הוא נמצא בשלבי עריכה ואמור לצאת בשנה הבאה. אני מגלם את ניקו, החבר החדש של אמא של פראני בת ה-7.  בכל פעם אנחנו פוגשים דמויות אחרות בתל אביב, שאותן מגלמים עידן אלתרמן, ורד פלדמן, גור בנטביץ' ואורי קלאוזנר."

נראה שאתה בדרך הנכונה להגשים את החלום שלך.

"המטרה שלי היא לא תהילה. המטרה היא להתעסק בדמויות מורכבות ולנסות לספר איזה סיפור דרך הדברים שאני עברתי בחיים, שנפגשים ביחד עם הסיפור, ולספר את זה לקהל. כשאני קורא מחזה, או דברים שאני קורא ומרגשים אותי, בא לי לתת את המתנה הזאת גם לאנשים אחרים, וזה חלק מהדבר הזה."

אתה גם מלמד.

"חשוב לי להתעסק בהוראה. אני מלמד משחק בסמינר הקיבוצים, גם במכינה וגם קורס בוגרים פרטי שאני פותח. הייתי חודש וחצי אצל אוונה צ'בק בלימודים בלוס אנג'לס. היא נחשבת לאחת ממנחי השחקנים הגדולים ביותר היום. עשיתי סצנות אצלה בסטודיו עם שחקנים שהם כוכבים גדולים ביוון, באיטליה, בצרפת, באוסטרליה, בגרמניה… זו היתה מהחוויות היותר משמעותיות שעברתי בחיים שלי. היא פשוט מורה מדהימה. הייתי על גג העולם אצלה, החוויה לעבוד איתה ולקבל ממנה פידבק תרמה בעיקר לחיזוק הערך העצמי שלי והגושפנקה שאני במקום הנכון ובזמן הנכון."

חדר 514
ישראל, 2012
הפצה: החל מה-25.10.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.

ריאיון זוגי עם רותם זיסמן ומוריס כהן: "לא צריך לפחד מליהוק זוג יחד"

רותם ומוריס כהן.

רותם ומוריס כהן.

"את מי את מברכת ראשון אחרי שאת זוכה באוסקר?" שואל מוריס בחיוך ענק. "אותך," עונה רותם בביטחון. "הוא לא רק הדובדבן שבקצפת, הוא הקצפת והעוגה ואפילו התבנית." זוג השחקנים רותם זיסמן-כהן ומוריס כהן נשוי כבר ארבע שנים בהצלחה, במהלכן הספיק להופיע זה לצד זו 3 פעמים על המסך הקטן והגדול. הסרט "המשגיחים" שמציין את עבודתם השלישית יחד על סט הצילומים, מועמד ל-9 פרסי אופיר, בינהם הסרט הטוב ביותר ושחקנית המשנה הטובה ביותר (רותם). גם בסרט "העולם מצחיק" שמוביל את מספר המועמדויות לפרסי אופיר (15 מהן!) מופיעה רותם בתפקיד משנה, אך היא איננה בין המועמדים לפרסים.

לקראת טקס חלוקת פרסי אופיר שיתקיים השבוע (21.9), שיחה על המועמדויות, על קריירה, על יחסים, על עבודה משותפת של שני שחקנים, על המעבר הצפוי לבימוי ואפילו על הקולנוע העצמאי שעושה גלים בתעשיה המקומית.

את מופיעה בשני סרטים המועמדים. מי ינצח בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר?

רותם: "הלוואי ו'המשגיחים'. אני באמת חושבת ש'המשגיחים' הוא סרט טוב, אבל may the best movie win."

מוריס: "יש תמיד את הדיון הזה: סרט טוב או סרט שמתאים לאוסקר. אני חושב שהוא גם מתאים לאוסקר."

רותם: "אני לא רואה את האוסקר. אני חושבת ש'המשגיחים' הוא הסרט הכי טוב השנה, כי הוא הביא ניחוח אחר, ניחוח רענן. קשה לי לחשוב על האוסקר כי היו זכיות תמוהות בשנים שהיו סרטים יותר טובים ופחות טובים. אומרים ש'למלא את החלל' הוא כמו 'פרידה', וזה לא דומה בשום צורה בעיני. דווקא 'פרידה' מזכיר לי יותר את 'המשגיחים'."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

רוני קידר עם סרט חדש: "המטרה היחידה שלנו הייתה לעשות כיף במינימום כסף"

"באני לאב". רוני קידר.

רוני קידר על הסט של "באני לאב".

כאשר יתקיים טקס חלוקת פרסי אופיר 2012 של האקדמיה הישראלית לקולנוע (ב-21.9), על המסך שמאחורי המנחה שלמה בראבא, יוצג גם מועמד לא-שגרתי לפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר: "ג'ו + בל" של רוני קידר. הסרט הקטן שנעשה בתקציב זעום, הופיע לראשונה במסגרת האלטרנטיבית של פסטיבל דרום 2011 (אליה התקבל באיחור), גרף מאז שבחים מקיר לקיר וזכה לריצה מוצלחת בסינמטקים. קידר לא ישבה בחיבוק ידיים וחיכתה להרעפת אהבה. היא פעלה נמרצות ודחפה את הסרט לכל פינה שתצליח. 'על הדרך' היא גם קידמה את נושא הקולנוע העצמאי בישראל. האקדמיה הישראלית נחשבת אנכרוניסטית, אך גם היא לא נשארה אטומה למצב בתעשיה – והקימה מסלול חדש למועמדות על פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, הוא מסלול הפרינג' בו זכתה קידר (וכתבתי עליו בעבר) ודרכו נכנסה למועמדות הנחשקת.

"אני לא מרגישה שעשיתי שינוי באקדמיה, השינוי עם העצמאים הוא משהו שקורה כבר כמה שנים," מצטנעת קידר. "אם זה לא הייתי אני – זה היה סרט עצמאי אחר. זה גל שהתחיל ולאט לאט גדל. חשוב לזכור שזה לא גל מכוון, אף אחד לא רוצה לירוק דם ולעשות סרטים במעט כסף ובלי תמיכה. החלום של כולנו הוא לקבל [תמיכה כספית מ-]קרן על הסרטים שלנו. פשוט יותר ויותר אנשים מבינים שהסיכוים קטנים בגלל הפער בין כמות התסריטים שזוכים למענקים, לבין כמות היוצרים. ויותר ויותר אנשים בתעשיה מתחילים להבין שהסרטים האלה עלולים באמת להיות טובים."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ריאיון עם יוצרי "יותר איטי מלב": "כמו זוג נשוי, יש רגעים מאד קשים"

"יותר איטי מלב". גיא לואל, רוני הדר.

מתוך הסרט "יותר איטי מלב". רוני הדר עם גיא לואל.

אידיבי למען הקולנוע הישראלי – בסוף השבוע האחרון עלה הסרט הישראלי "יותר איטי מלב" להקרנות סדירות בסינמטק תל אביב. את הסרט יצרו הצמד מאחורי "אלנבי רומאנס", יוני זיכהולץ וינאי גוז, והוא מספר על הסופרת לילי (רוני הדר, "מה שנחוץ לרווק") שמתקשה לכתוב את הרומן הבא שלה, אחרי ההצלחה המסחרית של הקודם. היא פוגשת אמן רחוב ומציצן בשם נינו (גיא לואל) ומחליטה להפוך אותו לגיבור הספר הבא, מבלי ידיעתו. בלי להתכוון, ככל שלילי מתקרבת אל נינו ולומדת אותו בשביל עלילת הספר שלה, היא גם מתאהבת בו והוא מתאהב בה. אך אי-ידיעתו של נינו בדבר מניעיה היא רק ענין זמני.

"אלנבי רומאנס" של הצמד זיכהולץ-גוז היה קולנוע עצמאי לפני שעשו ענין מקולנוע עצמאי בארץ ופתחו מסגרות מיוחדות בפסטיבלים ובפרסי אופיר. הילי ילון ודני גבע המצוין תמיד כיכבו בסרט, והוא עלה לאקרנים ב-2005. בין "אלנבי" ל"יותר איטי", יוני העלה מחזה בתיאטרון הקאמרי "ע'17"  שכתב עם העיתונאי שי להב (הצמד עתיד להעלות בתיאטרון גם אופרת רוק חדשה בשם "שרול") ופיתח סדרות לטלויזיה, בעוד ינאי עבד במשך שלוש שנים כמנהל פיתוח בחברת הפקה בלוס אנג'לס.

איך נולד הסיפור?
ינאי: "נקודת המוצא שלנו היתה קשורה ב'אלנבי רומאנס'. לקחנו את הרעיון שהוביל את הסרט הקודם, בחור ובחורה שמעבירים לילה רומנטי בתל אביב ונחשפים לכל הדמויות הליליות של העיר, אלא שהפעם רצינו שהדמויות הראשיות שלנו יהיו בעצמן הדמויות הליליות האלה. מישהי אמרה לי אחרי אחת ההקרנות שבשוט האחרון של "אלנבי רומאנס" הזוג שוקע אל תוך הים ובשוט הראשון של "יותר איטי מלב" הזוג יוצא מהים. לא שמתי לב לזה, אבל זה נראה לי מתאים, סוג של מירוץ שליחים בין סרטים."

היה רעיון להפוך את "יותר איטי" לסרט המשך של "אלנבי"?
ינאי: "לא סרט המשך, אבל בהחלט סרט שמתקיים באותו עולם של 'אלנבי רומאנס' – העולם של הלילה התל אביבי כמו שאנחנו מדמיינים אותו. יש הבדל אחד והוא שאם 'אלנבי רומאנס' התרחש ברובו בשדרות הראשיות ובלוקיישנים המוכרים של העיר, 'יותר איטי מלב' מתרחש בחצרות האחוריות של העיר ובלוקיישנים הפחות מוכרים שלה."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ריאיון עם דוד מורן, במאי "המרקיז מבני ברק"

"המרקיז מבני ברק". דוד מורן.

דוד מורן מצלם את מיכה פרנקל עבור "המרקיז מבני ברק".

אחרי כמה ראיונות עם אנשי קולנוע מוכרים יותר, הרשו לי להציג בפניכם קול חדש יחסית בקולנוע המקומי: דוד מורן, יוצר "המרקיז מבני ברק" שהוקרן בפסטיבל TLVFest של 2010. "המרקיז" מתעד הומוסקסואל מזדקן בחיפושיו אחר מישהו לחלוק איתו את חייו, וכמו בסרטו שלפניו, "האימפריה של רומה", אשר מתעד את שכנו המיוחד ודל האמצעים, בוחר מורן לצלם סיטואציות שהניסוח 'לא נוחות לצפיה' קטן עליהן. בראשון, גופו הבלתי חטוב של מושא הצילום מככב בעירום מלא על המסך לכל רוחבו ואורכו, ואילו בשני מצולמות סיטואציות של נבירה בפחי אשפה וביקור קשה בבית תמחוי. הצפיה שלי בסרטיו של מורן לא עברה בקלות, ושוחחתי איתו עליהם, על הביטוי הרחב שהוא נותן לאנשים שהוא מצלם, ועל כוונותיו לעתיד – שבינהן סרט עלילתי עשיר בתקציב בהוליווד, ופרויקט תיעוד המנטור שלו בחזרתו ליצירת קולנוע.

"אני בעצם לא רוצה להגיד כלום בסרטים האלה, אלא אני רוצה להכיר לך בנאדם," מסביר מורן. "אני רוצה לעשות את זה בצורה סמי-אנטרטיינמנט. שזה יתפוס אותך, שזה יבדר אותך, כי אני יודע שככה אתה תכיר את האדם יותר טוב. השפה של הסרט, בחירת זויות הצילום והעריכה תהיה מקבילה לשפת חייו של האדם ולאופי שלו."

זו הסיבה שמיכה פרנקל מצולם רבות בסרט "המרקיז מבני ברק" בעירום מלא, כשהמצלמה מתעקשת ללכוד את כל גופו?

"הוא ביקש ממני לצלם אותו בעירום ועניתי שאין לי בעיה. היה קטע שסיימנו לצלם וכבר הייתי על סף סיום העריכה של הסרט. ויצא לי לדבר איתו בטלפון, גם איתו אני בקשר, הוא שאל אם צילמתי אותו בעירום בסרט ועניתי שכן, אז הוא אמר לי תודה. בזמן הצילומים הוא היה בקטע של חיפוש בעל, וכאילו רצה להשתמש בסרט כמעין סוג של יחסי ציבור לעצמו. אתה יודע, אם יראו את הסרט בקהילה, אז אולי הוא ימצא מישהו שידלק עליו. זה פחות או יותר ההגיון שלו בבקשה לצלם אותו בעירום. (לי) זה לא היה כל כך קשה."

האם להתעקש לצלם את כל-כולו של מיכה בעירום, או את השכן שלך ב"אימפריה של רומה" נובר באשפה, הן לא חדירות עמוקות מדי לחייהם שמקשות על הצופה?

"הסיבה היא לא להיות חושפני וזו לא פורנוגרפיה דוקומנטרית. אני מאמין שקולנוע, בין אם עלילתי או תיעודי, צריך ללכת עד הסוף. יש קטע בסרט 'המרקיז' שהוא נכנס עם מישהו לחדר, ואם הייתי יכול, הייתי מצלם את האקט שלהם ומראה אותו בסרט. כי זה החיים שלהם. זה מה שעובר עליו. ורומה מחטט בפחי אשפה. אני לא הולך להיות פוליטיקלי קורקט, אני שונא קולנוע שהוא פוליטיקלי קורקט ואני שונא קולנוע שמיפה דברים בשביל 'לצאת בסדר'. אני חושב שאתה חוטא למה שאתה רוצה לעשות. ויש גישה פוסט מודרנית כזו שאומרת שהאמנות לא משקפת את המציאות אלא יכולה לברוא אותה. אני לא חושב שראוי בכלל לקולנוע ליצר מציאות."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ריאיון עם עופר ינוב, במאי וצלם "פלטשקעס"

עופר ינוב

עופר ינוב, במאי "פלטשקעס"

אידיבי פועל לקידום הקולנוע הישראלי – הסרט התיעודי "פלטשקעס" של עופר ינוב ובהפקת ענת קנדל, עולה בימים אלו מחדש על המסכים בסינמטקים השונים, כשלושה חודשים אחרי שהוקרן בפסטיבל דוקאביב וחודש אחרי שעלה בסינמטק תל אביב למספר הקרנות מצומצם וזכה לתשבוחות. הסרט מתעד קבוצת נשים שחצו את גיל השבעים ומעלות יחדיו מופע מחול בהנחיית הכוריאוגרפית גלית ליס. בינהן יש נשים שעולם הבידור והתרבות היה חלק מחייהן עוד מצעירותן, ויש גם משפטנית נחשבת שהחליטה לפרוש מחיים אלו ואימצה את האמנות במקומם. המילה "פלטשקעס" מתיחסת ל'בשר המידלדל' שיש לנשים מבוגרות בזרוע, וסרטו של ינוב המשתמש בה לשמו מדגים באופן נפלא שזיקנה לא חייבת להיות דבר עצוב ומעורר רחמים. גם זקנות וזקנים יכולים לרקוד מחול, לדבר בפתיחות על אינטימיות ומיניות, ובעצם כל הדברים המוכרים לדור הצעיר לא חולפים עם השנים, אם רק חפצים בכך. ישבתי עם עופר ינוב לשיחה על הסרט, על החיבור לנשים שראיין ועל המסקנות ששאב מהן על החיים.

קראת לסרט דווקא לפי המילה 'פלטשקעס' שנאמרת בחטף בהתחלה?

"זה סמל. כל אישה שמגיעה לגיל 40, הדבר הזה הוא סמל שמתחילים להסתיר. אבל הן לא מתבישות בסמל הזה, ובעיני זה מעיד על אומץ לב אדיר: לבוא מהמקום שבו אנשים חושבים שזה הכי חלש, ולהגיד חבר'ה, אני שמה את זה בפרונט. היה גם משהו בצליל של זה, מעבר למשמעות, שמחבר בין הנשים האלה ואני לא יכול לתאר במילים."

עד היום עסק ינוב בעיקר בצילום קולנוע עלילתי וברזומה שלו יש סרטים בולטים מאד בתרבות הישראלית, בינהם "בופור" של יוסף סידר ושני החלקים המאוחרים בטרילוגיה של אסי דיין – "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"הבשורה על פי אלוהים". החיבור שלו לקולנוע נוצר בתקופת שירותו הצבאי, כאשר ביקר באופן תדיר בסינמטק תל אביב. הוא לא חשב להפוך זאת לקריירה, אבל אחרי שמצא עבודה דווקא באולפני הרצליה כטכנאי קול, תאורן ועובד במה; החליט ללמוד בבית צבי, שם גם מצא את נישת הצילום. בימוי אינו חדש לו והוא התנסה בזאת מספר פעמים בסדרות טלויזיה וכדומה, אך "פלטשקעס" הוא סרטו האישי הראשון כבמאי.

איך הגעת לעשות את הסרט?

"הרבה פעמים פונים אלי לביים סרטים. תמיד אמרתי לא, ואני לא יודע למה. פנתה אלי הכוריאוגרפית שאני מכיר מקודם, ואמרה שאני עושה מין דבר כזה. אמרתי מיד כן בשלושה תנאים: זה סרט שלי ולא שלך – את לא מתערבת בכלל; שתים – את נותנת את עצמך לסרט כמו שאני מבקש; שלוש, אני רוצה פגישה עם הנשים. גם בפגישה עם הנשים, אחרי דקה הבנתי שאני רוצה את זה. היה ברור לגמרי. היא הגיעה אלי – אבל אני התנפלתי על זה. עשיתי את הכל לבד, כולל סאונד, קניתי מצלמה, השאלתי כל מיני מיקרופונים, הייתי עם אוזניות, כל הסרט ככה… ואף פעם לא עשיתי דבר כזה. אז אפילו מהבחינה טכנית זו היתה חויה, אבל היו שם חויות הרבה מעבר."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ריאיון עם רוני קידר, במאית "ג'ו + בל"

רוני קידר, במאית "ג'ו + בל".

רוני קידר, במאית "ג'ו + בל".

אידיבי פועל לקידום הקולנוע הישראלי – בגיל 27, רוני קידר היא הבמאית, התסריטאית, המפיקה, והכוכבת הראשית של "ג'ו + בל", הסרט הכי מסקרן שעולה עכשיו על המסך הגדול. הסרט נכנס בדקה ה-91 לפסטיבל דרום האחרון, והרשים בסוף את הלקטורים מספיק כדי להכניס אותו לרביעיה שקטפה פרס במסגרת האלטרנטיבית. אם מסתכלים על סרטי פשע ישראלים הזוים שחותרים תחת הקיבעון הקולנועי בישראל סביב המבנה המשפחתי, הדתיים והצבא – "ג'ו + בל" הוא ממשיך דרכו של "ימים קפואים" שיצר דני לרנר ב-2006. מתפתחת בו מערכת יחסים לסבית בין דילרית סמים לבין הבחורה שהיא מוצאת באמבטיה שלה, מאיימת להתאבד. השתיים הורגות בטעות את האקס של הדילרית, ובמסע ההיפטרות מהגופה נחשף הפשע בפני המשטרה שמתחילה לדלוק אחריהן. הסרט נעשה בתקציב דל במיוחד, ללא תמיכה של הקרנות, בלי כוכבים ועם הרבה הומור. לקראת ההקרנות בסינמטק תל אביב, ישבתי עם קידר לשמוע את דעתה על הקולנוע העצמאי בישראל, על שדרות, מה חשוב לה כל כך לקבל מהקהל שהיא לא מצאה במקומות אחרים, ואיך היא בחרה את השחקן שירו בו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ריאיון עם חורחה גורביץ', במאי "בדרך אל החתולים"

חורחה גורביץ'.

חורחה גורביץ'.

אידיבי פועל לקידום הקולנוע הישראלי – בגיל 53, עם מאה קרדיטים מאחוריו וטעון ב"אהבה מדהימה לנצח" כהגדרתו לאישה שפגש בזכות הסרט החדש שלו, חורחה גורביץ' נשמע כמו אדם חדש. הסרט "בדרך אל החתולים" שהתמודד בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים כבר וזיכה את הכוכבת הראשית ריטה זוהר בפרס שם, נחת סוף סוף בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון. ישבתי עם גורביץ' לשמוע על הקולנוע שלו, הדרך שלו לביים והחיבור שהוא יוצר עם הנפשות הפועלות איתו על הסרט. הוא עונה לי בפתיחות ובכנות, ומקפיד לזרוק פה ושם הערות קומיות אך מופתע כשאני אומר לו שהוא אדם מאד משעשע. אנשים הופתעו מכך שרצה לביים סרט קומדיה, הוא מסביר את ההסתייגות.

בתעשיה, חורחה גורביץ' מוכר בעיקר בתור צלם ומרצה לצילום קולנוע. כבר בתקופת לימודיו באוניברסיטת תל אביב, בתחילת שנות השמונים, הוא נחשב לצלם של המחזור (והבאים אחריו) ולפני הסרט הראשון באורך מלא שצילם היו באמתחתו למעלה משלושים סרטים קצרים שצילם, בינהם "ארנסטו", "קירות עץ דקים" וסרטים אחרים שקטפו פרסים בעולם. בשנת 1985 צילם את הסרט העלילתי הראשון שלו "שוברים" של אבי נשר, ובהמשך עבד עם עמוס גוטמן ב"חימו מלך ירושלים", עם יגאל בורשטיין ב"אושר ללא גבול" ועם אחרים. סרטו הראשון כבמאי היה הקצר "נפרדנו כך" מ-1991, ושנה מאוחר יותר ביים את מוני מושונוב בסרט הקצר "המקלחת" זוכה פסטיבל ירושלים (1997), מה שיהווה בסיס לשיתוף הפעולה גם ב"בדרך אל החתולים". עוד בדרך ביים והפיק סדרות טלויזיה וסרטים רבים, עלילתיים ותיעודיים, וכאמור גם מלמד צילום, שבין תלמידיו נמנים ניר ברגמן, הדר פרידליך (זוכת פסטיבל ירושלים האחרון והבעייתי על "עמק תפארת"), הצלם אסף סודרי (זוכה פרס אופיר על "עטאש") ואחרים.

איך הפכת בלימודים לצלם קולנוע?

"כשצילמתי סרטים אמרו לי 'אה, אתה צלם'; אמרתי להם 'לא, אני איש קולנוע'. היום כשאני מביים סרטים אומרים לי 'אה אתה מביים – עכשיו אתה במאי', אני אומר להם 'לא, אני איש קולנוע'. זה שאני לא רציתי להיות צלם ורציתי להיות משהו אחר. ככה קרה, וזאת היתה האהבה הראשונה שלי. היום זה מצחיק אותי כי אנשים אומרים 'הצלם לשעבר' או זה שפרש מהצילום. אני צוחק, כי מעולם לא פרשתי מצילום. אני מת לצלם סרט קולנוע, חולם על לצלם סרט קולנוע. אני לא מבין למה במאים ושחקנים כמו איבגי או רונית אלקבץ יכולים לחזור למשחק אחרי שביימו סרטים, ואני שבא מצילום – המפיקים והבמאים לא חושבים לנכון שאני אצלם את הסרטים שלהם."

ובכל זאת?

"אומרים 'לא, הוא במאי אז הוא צריך רק לביים; או 'הוא רוצה רק לביים אז הוא יתקרב, ויפריע'. אבל זה שטויות, כי כשיש לך כל כך הרבה ניסיון של מאה סרטים מאחוריך, ביימת 15 סרטים, אז צילום זה דבר יותר שקט, יותר קל. זה פחות אחריות, או אחריות אחרת, אז זה יהיה הרבה יותר קל היום לצלם סרט."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ריאיון עם דוד פישר, במאי "מוסטאר הלוך ושוב"

דוד פישר

דוד פישר

אידיבי פועל לקידום הקולנוע הישראלי – הסרט "מוסטאר הלוך ושוב" של דוד פישר יצא בסוף השבוע האחרון לבתי הקולנוע, בדיוק 11 שנים אחרי יציאת סרטו הקודם, "רשימת אהבה". בסרט מתעד פישר את בנו, יובל, שבחר לבלות את שנות לימודיו האחרונות לפני הצבא בתיכון אירופאי בעיר המסוכסכת מוסטאר, שבבוסניה-הרצגובינה. הנער שהוא שולח ללימודים המרוחקים הוא דעתן וביקורתי, ודווקא על בסיס הריחוק בינהם, מנסה פישר לבנות עם בנו מערכת יחסים הדוקה יותר משהיתה להם בארץ.

הקריירה של פישר מתחילה בשנות השמונים בהן היה במאי סרטי אקטואליה עבור מגזינים טלויזיונים, "מבט שני", "יומן השבוע" וכדומה. בשנת 1996 הוא הוציא את סרטו העצמאי הראשון שהיה "קברו אותו חי", אודות פעיל הפנתרים השחורים דני סעיל שחבריו חשדו כי הוא סוכן מוסד, ואילו שלטונות הבטחון חשדו בו כבוגד. מאז יצר עוד כמה וכמה סרטים עד שב-1999 הפך לראש הקרן החדשה לקולנוע ולטלויזיה, ובמקביל סיים את עבודתו על הסרט "רשימת אהבה" שיצא שנה מאוחר יותר וזכה בפסטיבל ירושלים ובפרס אופיר (אז עוד פרס האקדמיה לקולנוע ולטלויזיה). מלבד העיסוק בקרן, פישר לימד ב'מעלה' ובבתי ספר נוספים לקולנוע וסייע ליוצרים רבים בשיווק סרטים לחו"ל, כתיבת הגשות וכדומה.

אתה עובר להיות יוצר במשרה מלאה?

"נפרדתי מהקרן באופן מלא. פרידה מלאה. כמו שהייתי שם טוטלי לגמרי בעבודה שעבדתי שם נפרדתי טוטאלית מהעבודה כשנפרדתי מהם. הקמתי במסגרת הקרן את פרויקט גרינהאוס שהוא פרויקט בתמיכת האיחוד האירופי והשארתי אותו להמשך העבודה בקרן. את שאר היוזמות שלי והפרויקטים האחרים שיזמתי בתחום הדוקומנטרי, גם בתחום הדרמה – כל הנושאים האלה השארתי מאחורי לגמרי; והמקום היחידי שנשארתי בו באופן כזה או אחר היה הוראה וחזרה ליצירה. היום אני יוצר במשרה מלאה: בהפקות שלי שאני גם מביים וגם בהפקות של יוצרים אחרים שאני אפיק להם ואעבוד איתם כחברת הפקה, וזה מספיק בהחלט."

איך התגבש הסרט?

"בראש שלי, התחלתי את הסרט ביום הראשון שהוא יצא מהבית. אבל זה היה רק בראש שלי. אני אמרתי לו: קח מצלמה איתך ותצלם כשבא לך ונראה מה יוצא. הוא היה יותר חכם ממני, כי הוא בדרך כלל יותר חכם ממני, והוא אמר לי 'אני לא רוצה לקחת מצלמה איתי, אני רוצה לחיות את החיים המלאים בלי המצלמה, אני הולך לחיות שם, להנות, לבלות, לעשות מה שצריך ואת המצלמה אני משאיר לך.' אז באתי לבקר אותו שלוש-ארבע פעמים, כולל פעם אחת עם אישתי, אמא שלו, והאחיות. ביקרנו אותו, הוא ביקר בבית והיו לנו אינטרקציות שונות עד שבחצי השנה האחרונה שהוא היה שם – הגעתי בפעם הראשונה ואז התחלתי לצלם במשך שבועות מספר – גם כן הלוך-חזור ולא באופן רצוף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »