ביקורת: כוכב בהיר
בן ווישו ואבי קורניש, מתוך כוכב בהיר.
אין הרבה סרטים שעל רקע כתוביות הסיום שלהם מדוקלמת שירה, במקרה הזה אודה לזמיר של המשורר ג'ון קיטס, מושא אהבתה של הדמות הראשית בסרט, פאני ברון שעליה כתב את השיר שעל שמו קרוי הסרט. מדובר בדרמה רומנטית על משורר ואהבה בלתי אפשרית, סיפור קטן שמתפרש על פני שלוש שנים בכפר בלונדון.
בארבעת סרטיה מאז "הפסנתר" (1993) המעולה והמקורי, לא הצליחה התסריטאית והבמאית ג'יין קמפיון להוציא תחת ידיה סרט מצוין. ב"כוכב בהיר" היא חוזרת למאה ה-19 שבה התרחשו "הפסנתר" ו"דיוקנה של גברת" (1996), וכמו כל סרטיה, הוא יפה לעין, הצילום נהדר והמשחק טוב, וגם הפעם ניצבת אישה במרכז העלילה: פאני היא צעירה סקרנית בעלת השכלה, חובבת אופנה, שבאה ממשפחה אמידה המתאהבת במשורר העני והלא מוערך ג'ון קיטס. הם יודעים מראש שהם לא יכולים להיות ביחד בשל מעמדו.
