10 בפברואר 2010 בשעה 17:00, מאת
לירן מזרחי

מתוך סרט לבן.
"סרט לבן" הוא ללא ספק אחד הסרטים המבריקים ביותר שניתן למצוא כעת בבתי הקולנוע. מדובר בהישג מדהים, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הסיפור הטעון והמורכב שהוא מייצר על ילדות וילדים. המיקום של הכפר בו מתרחשת עלילת הסרט מתייחס כביכול רק לילדי התקופה, אך כאשר מדובר בבמאי פילוסופי כמו מיכאל הנקה, ברור שלא מדובר בדיון שטחי וכוונותיו יעוררו את הצופה להבין משהו גם על מצבו הנוכחי. הסרט זכה בגלובוס הזהב האחרון בקטגורית הסרט הזר בזכות ולא בחסד בשל העזות והנוקבות שלו.
מיכאל הנקה הוא מסוג הבמאים שלא מאפשר לצופיו אסקפיזם, או בריחה אל אשליה הוליוודית על חיים מושלמים. בסרטיו הקודמים הציג לנו הבמאי תמונה עגמומית מאד על העולם בו אנו חיים. בסרטיו הקודמים והמוכרים יותר כמו: "משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", ו"מחבואים", הציג הבמאי את הקושי של האדם בתפיסת המציאות והניכור החברתי השורר בקרב החברה המערבית בכללותה. ב"משחקי שעשוע", ביקר אותנו הנקה על היותנו צופים מציצנים העדים להתעללות במשפחה האומללה, שבמידה מסוימת נרתעים מהזוועות, אך ממשיכים להביט עליהם בלי להניד עפעף. ב"מחבואים" הוא בפירוש הפנה אצבע מאשימה לכיוונה של החברה הצרפתית הליברלית ולתקשורת ההמונים, שנמנעה מלהתייחס לטבח האלג'ירים במניפסט חמור על אדישות אירופאית. בסרטו החדש, "סרט לבן" מתעל הבמאי את כל אלה ומציג את התוצאה הנוראית: הילדים כבבואה איומה של הוריהם הבוגרים חסרי החמלה.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »