הסצנה הראשונה ב'קרול' - סיפור אהבה יפהפה בין שתי נשים - מתרחשת דווקא מנקודת מבט גברית: אנו עוקבים אחרי דון דרייפר דה לה שמאטע שנכנס בערב חורפי בשנות ה־50 למסעדה מהודרת במנהטן. הוא מבחין בשתי נשים אלגנטיות שיושבות ומנהלות שיחה אינטנסיבית, אך לא שומע מה נאמר בה. הוא קוטע את השיחה ביניהן בגסות, ובכך מחייב את הנשים לשמור את מה שאמרו זו לזו בסוד - גם מאיתנו הצופים.

כבר בסצנה הזו מתגלה גדולתו של 'קרול', סרט יפהפה על אהבה, וסוד. הבמאי טוד היינס ('הרחק מגן עדן', 'וולווט גולדמיין') פרץ בשנות ה־90 כמוביל של קולנוע הומו־לסבי. ככזה, היו מי שכמובן השוו אותו לאלמודובר, שהתגלה עשור לפניו, אלא שהיינס תמיד היה במאי מעודן ואלגורי יותר. כך גם ב'קרול' - שזכה לשבחי המבקרים בקאן ומככב עכשיו בעונת האוסקרים - שבו האהבה המודחקת היא דרך נוספת להאיר את הקושי שבחיים כלהט"ב.

'קרול' מספר על ההתאהבות של זבנית צעירה ותמימה (רוני מארה מ'נערה עם קעקוע דרקון') באישה אמידה ומנוסה (קייט בלאנשט). לכאורה הכל קורה בעולם ליברלי ועשיר, שבו בלאנשט אמורה להיות חסרת דאגות. בפועל בכל רגע יש תחושה שטרגדיה עומדת לפרוץ.

היינס עושה שימוש מבריק באסתטיקה של שנות ה־50 כדי לחזור למלודרמות הגדולות של התקופה שדנו במשבר המשפחה האמריקאית, ובמידה רבה חתרו תחתיה. לשמחתנו הוא לא במאי מניפולטיבי ובכיין, והדמויות שלו אינן מעוררות רחמים, אלא הערכה.

ובלאנשט? בשנים האחרונות הפכה בעיניי לבלתי נסבלת, לאור נטייתה לשחק דיוות היסטריות ומלאות מניירות, סטייל 'יסמין הכחולה'. ב'קרול' היא משחקת דמות כמעט זהה ל'יסמין' - של אותה אישה עשירה ומפונקת שחווה גירושים בעשירון העליון - והפעם היא עושה עבודה עדינה ומופלאה. כמו הסרט הזה.