שמונה סרטים בתוך קריירת הבימוי של קוונטין טרנטינו, אפשר לחלק בגסות את הפילמוגרפיה שלו לשני הילוכים שמייצרים בהתאמה שני סוגים של סרטים. בהילוך הראשון, טרנטינו הוא תסריטאי מחונן שיש לו סיפור טוב לספר ודרך מגניבה לספר אותו. זה טרנטינו של "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", "ג'קי בראון" ו"ממזרים חסרי כבוד". בהילוך השני, האיש הוא גיק קולנוע שמתלהב מסרטים שרק הוא מכיר. בהילוך הזה נולדו "להרוג את ביל" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", סיפורים שמחזיקים בקושי את מחצית דקות המסך שלהם, אבל עוד לא סיימתי עם הבדיחות הפנימיות והרפרנסים התרבותיים המעורפלים, אז אנא הישארו במקומותיכם. אני לא אוהב את הטרנטינו הזה – כי הוא מתיש, כי הוא מלא בעצמו, כי הוא מתנשא על הצופים שלו – ואני מודה שבדיוק אותו חששתי לפגוש ב"שמונת השנואים", ולו בשל הטראומה הטרייה של "ג'אנגו". ובכן, צפירת הרגעה: "השנואים" הוא לגמרי טרנטינו־הילוך־ראשון.
בניכוי האקספוזיציה (המיותרת למדי) שלו, שמלווה כרכרה אל מקום המסתור היחיד בסביבה שבו ניתן להעביר את סופת השלג הקרבה, "שמונת השנואים" הוא מחזה. ואפילו לא מהמחזות המורכבים האלה אלא תיאטרון קאמרי, עם אתר התרחשות יחיד – תחנת אספקה לכרכרות שבה מבלות יחד שמונה דמויות את הסופה המדוברת, עד יעבור זעם – ומלא אקדחים שתלויים על הקיר מהשנייה הראשונה ומתחילים לירות הרבה לפני המערכה האחרונה. הסרט האחרון של טרנטינו שהיה כל כך אנטי־אפי נקרא "חסין מוות", אבל שם היה מסע ומרדף וסט שלם של שחקנים שמתחלף באמצע. "השנואים" יותר מזוקק אפילו מזה: הוא מזכיר את סרטי/ מחזות ה"ארוחת ערב ורצח", עם מתח שנבנה בעיקר סביב השאלה מי יהיה הבא שיתפגר.
השמונה המדוברים הם קצין לשעבר בצבא הצפון שמתגאה במספר הלבנים הדרומיים שהרג (סמואל ל. ג'קסון), צייד ראשים והפושעת שהוא מוביל לגרדום בעיירה רד רוק (קורט ראסל וג'ניפר ג'ייסון לי), ברנש שונא־שחורים שטוען שהוא השריף החדש של העיירה (וולטון גוגינס), בריטי שמציג את עצמו כתליין האזורי (טים רות'), מקסיקני שמתפקד זמנית כמארח הרשמי של הבקתה (דמיאן ביצ'יר), קאובוי מסתורי (מייקל מדסן) וגנרל בדימוס מצבא הדרום שמסרב להכיר בתבוסת הצד שלו (ברוס דרן). עכשיו כשאני חושב על זה, אלה רק השמונה שאפשר למנות בלי להיכנס לספוילרים; כשהאורות יעלו תוכלו להחליט שהשנואים הם שמינייה אחרת שחופפת רק חלקית לרשימה דלעיל.
אחד הדברים שהדאיגו אותי בקשר ל"השנואים" הוא ההחלטה לצלם אותו ב־70 מ"מ, כלומר לא רק בפילם אלא בפורמט אולטרה־רחב שפחות או יותר פס מן העולם. זה, פלוס פסקול מאת אניו מוריקונה, הריח כמו עוד סרט־מחוות בלתי נסבל. ולמרות ש"השנואים" אכן חושף כמה מאניירות טרנטינואיות – למשל חלוקה לפרקים שמרגישה מאולצת וסטייה אחת מציר הזמן שאין לה שום סיבה – הסרט הזה החזיק אותי לכל אורכו ובעיקר לאורך מהפכי מצב הרוח שלו. בהתחלה הוא אווירתי־דברני, אחר כך הוא אלים־גרוטסקי, ובישורת האחרונה הוא בעיקר מקברי. משפריץ הומור בריא ושחור משחור, מהסוג שטרנטינו הביא איתו זהב טהור מהסרט הבאמת־קאמרי הקודם שלו ולטעמי יצירת המופת הכי גדולה שלו – "כלבי אשמורת".
בכלל, "שמונת השנואים" מהדהד סרטים קודמים של הבמאי שלו. סצנה קריטית אחת מזכירה רגע אינסטנט־קלאסי מתוך "ממזרים חסרי כבוד", לפחות פעמיים חוזר הסרט לסצנה שכבר ראינו רק מזווית ראיה/ צילום אחרת כמו ב"ג'קי בראון", הקשר ל"ג'אנגו" מובן מאליו, ועל "כלבי אשמורת" דיברנו ממש עכשיו. אלא שבגיל 52 ואחרי שמונה סרטים, יותר כיף לראות את קוונטין טרנטינו מצטט את עצמו מאשר מצטט אחרים.
"שמונת השנואים" הוא סרט שהולך ומשתפר, הולך וצובר מומנטום ככל שהוא מתקדם. לאור הרקע הלבן־קפוא שלו, ממש מפתה להשתמש בקלישאת כדור השלג. זאת לא יצירת מופת, ועד עכשיו לא הבנתי מה הקטע בלצלם סרט קאמרי בפילם 70 מ"מ, אבל אני לא יכול לחשוב על חווייה יותר מתקנת לקשקוש הלא נגמר שהיה "ג'אנגו ללא מעצורים".
5 טוויסטים מעולים על העיקרון של מערבון
1) באפלו ביל והאינדיאנים, 1976. רוברט אלטמן עשה טוויסטים אחרים על מערבון – הזכור מכולם הוא "הקלפן והיצאנית" – אבל "באפלו ביל", שמבוסס על מחזה מאת ארתור קופיט, הוא הברקה שמעולם לא זכתה לכבוד הראוי לה. פול ניומן הוא באפלו ביל, אבל לא האקדוחן הנודע אלא שחקן שמגלם אותו בקרקס נודד שהוא כל מה שנותר מהמערב הפרוע. סרט מטורלל, סרט נהדר
2) אוכפים לוהטים, 1974. סרט בן גילי ועדיין אחת הפרודיות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם. מל ברוקס הצליח לנעוץ סיכות בכל הנקודות הנכונות של הז'אנר, ואז עוד עשה רייז לעצמו והתחיל לדקור את הוליווד ולבסוף את אמריקה כולה. 93 דקות שמצדיקות לבדן את כל הקריירה של ג'ין וויילדר, ולא כדאי שאני אתחיל בכלל עם סצנת ה"השריף הוא ני -"
3) אאוטלנד, 1981. יותר רעיון מצוין מסרט מצוין, ועדיין מגיע לו אזכור של כבוד, מפני ש"אאוטלנד" הוא אחד לאחד "בצהרי יום" – רק בחלל. שון קונרי מצוין בתפקיד מרשל וויליאם או'ניל, השריף שנשאר אחרון לשמור על העיירה, רק שהעיירה היא תחנת כרייה על אחד מירחיו של יופיטר. ביים פיטר היימס, שכעבור שלוש שנים יעשה עוד סרט מד"ב מוצלח שאיש לא יזכור: "2010"
4) שומרי הגלקסיה, 2014. חבורת האקדוחנים שפועלת יחד בשם האידאל המעורפל של "הדבר הנכון לעשות" תמיד הייתה תת־ז'אנר נכבד של המערבון (תחשבו "שבעת המופלאים"), וסרטו של ג'יימס גאן ממשיך במסורת המפוארת הזאת. הסלוגן העברי המקורי של "מלחמת הכוכבים" היה "מערבון בחלל"; מה שהיה נכון רק חלקית לגביו הוא בול לגבי "שומרי הגלקסיה"
5) Bone Tomahawk (אולי פעם עוד יהיה לו שם עברי, הינט הינט ל"יס 3"), 2015. עם כל הכבוד ל"שמונת השנואים", זה המערבון־עם־קורט־ראסל הכי טוב של השנה. ס. קרייג זאהלר רקח פה גם סרט אימה וגם קומדיה וגם מערבון, אבל בלי לעשות קומדיית אימה או מערבון בכאילו; איכשהו זה גם וגם וגם. הסיפור הוא על מסע בעקבות אישה שנחטפת בידי קניבלים, אבל עזבו: נצלו את העובדה שהסרט לא הופץ בארץ כדי ליפול עליו הכי בהפתעה
פורסם בפנאי פלוס, 7.1.16
החמישייה הקמרלינג 
מה שמיוחד לראות, אצל במאי כמו טרנטינו בכלל ובסרט זה בפרט, מיומנות קולנועית. בכך שהדיאלוגים ואיך שהם נאמרים בונים לאט-לאט את המתח והמסתורין, כך שאפילו אחרי כמעט שעתיים וחצי של הסרט, גרם -לי לפחות- להיות מרוכז בסרט למרות כל הפטפטת בהתחלה ולמרות חוסר האקשן שאין הרבה בסרט. בנוסף כל התהפוכות והתפניות העלילתיות שבמהלך הסרט, הוביל לכך שבחצי שעה האחרונה שלו, לא יכולתי שלא להיצמד לסוף ולהתרכז במה שמתרחש על המסך. הוא הזכיר קצת "תיקו מקסיקני" אבל לא מבחינת מי יורה במי אלא מבחינת מלל רב של עסקאות וכסף (במיוחד אצל דמות האישה , השריף ול. ג'קסון). טרנטינו דוחף הכי חזק בסרט זה את הדיאלוגים המותחים שנגמרים עד הסוף שחותם את סרטיו, בעיקר ב"ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו" וזאת ייאמר לכשרונו המיוחד במגוון סרטיו.