זו תובנה די מתבקשת שתמצאו כמעט בכל טקסט שעוסק בסרט "קריד": מה ש"הכוח מתעורר" עשה לסדרת "מלחמת הכוכבים", עושה עכשיו "קריד" ל"רוקי": בשני המקרים זהו המשכון מאוחר ואיכותי במפתיע, שמקים לתחייה סדרת סרטים אהובה שהחלה בשנות ה־70. בשני המקרים הרעיון מאחורי הפרק הנוכחי כמעט זהה: כדי לתת תחושה של המשכיות לצד חידוש, הגיבורים הישנים מופיעים הפעם כדמויות משנה וכמנטורים. הם מעבירים את הלפיד לגיבורים חדשים וצעירים, שגדלו על האגדה וכעת מנסים להיכנס לנעליה.

כך קורה ב"קריד", שעליו סילבסטר סטאלון יזכה אולי בקרוב באוסקר דווקא כשחקן משנה. רוקי שלו כבר לא מתאגרף, אלא מאמן את גיבור הסרט — אדוניס קריד, בנו של היריב השחור המיתולוגי של רוקי, אפולו קריד — שרוצה להפוך לאגדה בזכות עצמו. בדומה ל"מלחמת הכוכבים" החדש, העבר נוכח בהווה, אך יש פה גם התרסה כלפי העבר ורצון ליצור מיתוס חדש שמתאים לאמריקה הרב־תרבותית של היום. לכן ברור למה בשני המקרים הסרטים זוכים לשבחים וקריאות התפעלות.

הבמאי והתסריטאי הצעיר ריאן קוגלר – ששיתף כבר פעולה עם השחקן הראשי מייקל בי ג'ורדן בסרט העצמאי הבועט והמצוין "תחנת פרוטוויל" — עושה עבודה טובה בשילוב בין נוסטלגיה חמימה לתחושה של חספוס ואותנטיות. הוא נעזר בצלמת הצרפתייה המבריקה מאריז אלברטי, שמתמחה בסרטי תעודה, ומוסיפה לסרט טאץ' דוקומנטרי קצת מלוכלך. שניהם מחזירים את הסאגה למקום שבו הייתה בסרט הראשון, שהיה קצת פחות הרואי והתמקד גם בחיי המתאגרפים בשכונות העוני.

לצד השבחים, התלונה המרכזית נגד "קריד" היא שיש משהו קצת ברור וצפוי מדי בנתיב העלילתי והקולנועי שקוגלר בוחר ללכת בו. בסופו של דבר זה סרט אגרוף די פשוט ופשטני, כמו כל סרטי "רוקי", ואין בו גדולה קולנועית או רגע ממש מפתיע (למעט אולי בסצנת אגרוף אחת מופלאה באמצע הסרט שמצולמת בשוט אחד מרהיב). בניגוד לרבים, אני גם חשבתי שסטאלון עושה פה תפקיד קטן ויפה אך לא מדהים. אם הוא יזכה באוסקר מאוחר, זה בעיקר יהיה מעין פרס מפעל חיים. אך אלו אולי תלונות מפונקות לסרט שמצליח בשורה התחתונה להיות מבדר ונוגע לפרקים, וכן, להפתיע לטובה.