זוכרים ש"כלבי אשמורת" בעצם התרחש כולו במחסן אחד? ואת הסצנה הארוכה והמופלאה בפאב ב"ממזרים חסרי כבוד" שגם הסתיימה בטבח? אז קבלו עכשיו את "שמונת השנואים": בערך אותו דבר, רק במערב הפרוע, בבקתה אחת שאליה מתכנסים שמונה זרים עם הרבה אקדחים ופיוז קצר. מעניין איך זה ייגמר (בדיוק כמו שאתם חושבים).

כן, קוונטין טרנטינו קצת מתחיל לחזור על עצמו. או ליתר דיוק להקצין את עצמו. "שמונת השנואים" זה טרנטינו למתקדמים. כל סימני ההיכר של המאסטר כאן – סצנות תיאטרליות ארוכות, דברניות, מלאות בסטיות מהנושא, הרבה קללות גזעניות, ובעיקר אלימות ודם שזורם כמו מים. טרנטינו כנראה ממש מאוהב בעצמו ובסצנות שכתב, ולכן הוא לוקח את הזמן ומורח את הסרט על כמעט שלוש שעות. הכל בשביל סיפור שהוא כבר סיפר יותר טוב ב"כלבי אשמורת".

למזלו, יש לטרנטינו כמה אסים בשרוול שמחלצים את סרטו ממלכודת ה"תיאטרון המצולם": הצלם הנפלא רוברט ריצ'רדסון, שמאיר שוב ושוב מחדש את הקונפליקטים והדרמה באותה בקתה קטנה בחורף, ובעיקר המלחין האגדי אניו מוריקונה ("הטוב הרע והמכוער"), שחזר מהפנסיה כדי ליצור לטרנטינו פסקול מושלם. טרנטינו גם לא איבד את המגע שלו לכתיבת סצנות שיהיה בהן מן ההברקה, בעיקר כשהוא עוסק בנרטיביים לאומיים וקולנועיים, בשקרים ובמיתוסים.

אלא שבאופן מפתיע, טרנטינו מפספס הפעם דווקא בדבר שהוא אמור להיות הכי טוב בו: התסריט. הכוונה לא לדיאלוגים, אלא לסיפור – שמבטיח הרבה אך מסתיים בקול ענות חלושה ובתחושת ריקנות גדולה. ומה שחסר מבחינת דרמה, טרנטינו כהרגלו ממלא באלימות. אלימות נבזית, מינית, בעיקר נגד נשים, וכאן כבר נעתי בכיסא בחוסר נוחות.

אז איך החדש של טרנטינו? מפוספס ומאכזב, מבריק ומרתק – הכל ביחד. רוצו לראות, או שלא.