איך מנגישים סיפור חשוב אבל אפור? זו הדילמה שעומדת בבסיס כל כתבת תחקיר והיא גם נמצאת בבסיס הקולנועי של הדרמה המדוברת 'ספוטלייט', אחד המועמדים המובילים לזכייה באוסקר הקרוב. 'ספוטלייט' מספר סיפור אמיתי וחשוב על חבורה של עיתונאים מסורים מבוסטון - בגילומם של מייקל קיטון, ליב שרייבר, מארק רופאלו ורייצ'ל מקאדמס. אלה עבדו בטירוף ב־2001 כדי לחשוף התעללויות מיניות מצד כמרים בעיר הקתולית ברובה, ובעיקר את היקף הטיוח שביצעה הכנסייה במשך עשורים כדי להגן על הכמרים המתעללים.
נשמע כמו סיפור כבד? 'ספוטלייט' מודע לכך מאוד, ולכאורה מדגיש כל הזמן את הסטריאוטיפים של עיתונות חוקרת רצינית - רק כדי ליצור אפקט הפוך. הבמאי האינטליגנטי טום מקארתי ('אנשי התחנה') עושה בחוכמה כשהוא מצייר את עבודת העיתונות כעבודה סיזיפית, דקדקנית, כפוית טובה. גם העיר בוסטון מצולמת כמקום משעמם ואפור - רחוק לכאורה מהזוהר של הקולנוע ההוליוודי. הסיפור מוגש באיטיות, לפרטי פרטים, כאילו מדובר בתחקיר רציני ומורכב. אבל רק לכאורה. כי במקביל, מקארתי עובד נורא קשה להסביר לנו בכל רגע למה העיתונאים הם בעצם כן גיבורים ללא חת, מקצוענים ותותחים, שומרי הסף של הדמוקרטיה וכל זה. בסוף, למרות התדמית הרצינית והלמדנית, 'ספוטלייט' הוא סרט מאוד הירואי ואמריקאי במובן הרע של המילה. יש טובים (העיתונאים) ויש רעים (הכנסייה), והרוח האנושית מנצחת. מבקרים רבים בארה"ב מצאו בסרט ממד מורכב יותר של קינה עצובה על העיתונות הרצינית שהולכת ונעלמת. אבל בעיניי למקארתי חסרה העדינות והמלנכוליה כדי לומר משהו חכם באמת בנושא.
כל זה הופך את 'ספוטלייט' לסרט ראוי וסוחף לפרקים, שאכן מספר סיפור חשוב, אבל לא מאוד מורכב. גם באוסקרים הלכו על הצד הפשטני שבו: מבין כל השחקנים המיומנים שמופיעים בו, השניים היחידים שזכו למועמדות הם רופאלו ומקאדמס - שמגלמים את הדמויות האידיאליסטיות - למרות שהם החלשים בסרט. אוסקרים, מה הם מבינים?
