יש משהו מטורף ויפהפה ב"האיש שנולד מחדש", מערבון ההישרדות החדש והמדובר של אלחנדרו גונזלס איניאריטו בכיכוב ליאונרדו דיקפריו. כמו גיבוריו – חבורת ציידים באמריקה של המאה ה־19 שמותירים אחד מהם (דיקפריו) למות אחרי שהוא נפצע – זהו סרט שנטוע עמוק בעולם פראי ואלים. עולם שבו אדם לאדם זאב, שבו כולם נלחמים בכולם על מעט משאבי הטבע שנותרו, ואין אלוהים. מקסימום קצת חמלה, וזהו.

כבר לא עושים סרטים כאלה. במידה רבה, זהו ההישג הגדול של איניאריטו ודיקפריו, שיצאו לצלם בנופים הקפואים והפראיים של קנדה ולא עשו לעצמם הנחות. יחד עם צלמו הנפלא עמנואל לובצקי ("עץ החיים"), ופסקול יפהפה ונוגה של היפני ריוצ'י סאקאמוטו ("הקיסר האחרון"), איניאריטו מפגין כאן שוב את כישרונו ליצור קולנוע טוטאלי. "קולנוע אקסטרים", אם תרצו — כזה שמטביע את הצופה עמוק בתוך החוויה הקשה של גיבוריו. ואכן, במהלך שעתיים וחצי לא קצרות היה ממש אפשר להרגיש איך הקהל מרותק למסע הייסורים של דיקפריו, ולחוש את הכפור והכאב פורצים החוצה מהמסך.

ועכשיו לסייגים: זו חוויה קולנועית אינטנסיבית, שראויה ל־12 המועמדויות שלה לאוסקר, אך באותה נשימה ניתן לקבוע שלא מדובר ביצירת המופת לה קיווינו. איניאריטו השאפתן מנסה להתעלות ולעשות קולנוע מטאפיזי של מאסטרים כמו מאליק וטרקובסקי. כמוהם הוא שואף לתרגם את הסבל של דיקפריו לחוויה רוחנית ודתית. לעיתים זה מצליח וזה יפהפה, ולעיתים זה נראה מעט מאולץ וחקייני מדי.

התסריט גם כולל יותר מדי צירופי מקרים וקיצורי דרך מאכזבים (המערב הפרוע גרסת איניאריטו הוא מקום ממש קטן, מסתבר, בו כל יום נתקלים באינדיאנים שמקדמים את העלילה). אך למרות ההסתייגויות, קשה שלא להמליץ על "האיש שנולד מחדש", סרט שכולל לא מעט רגעים קולנועיים מדהימים. לכו לראות, ותתכוננו לצאת מהקולנוע המומים וכואבים. כמו ליאונרדו.