"ספוטלייט", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע, הוא אחד הסרטים המדוברים של עונת הפרסים ואחת ההפתעות הגדולות שלה. בתחילה, איש לא ספר את דרמת המתח הזו, המתארת כיצד חשפו תחקירני ה"בוסטון גלוב" בתחילת העשור הקודם פרשת טיוח של ניצול מיני מתמשך בכנסייה הקתולית. הזלזול נבע מכך שעל פניו נראה הסרט מינורי למדי, וגם כיוון שביים אותו תומאס מקארתי, שהתוצר הקודם שלו היה "הסנדלר" המושמץ עם אדם סנדלר. אך מרגע שהוקרן בפסטיבל טורונטו בסתיו האחרון, נוצרה סביבו התלהבות רבה בתקשורת ובתעשייה, ולארץ כבר הגיע על תקן הפייבוריט לזכייה באוסקר, ועם שלל עיטורים ומועמדויות אחרות שאסף בחודשים האחרונים.
הקרנת תפוח האדמה הלוהט בארץ מאפשרת להבין את מקור ההתלהבות באמריקה, וכבר משלב מוקדם של הצפייה, מתברר שאין מה להיות מופתעים מהצלחת "ספוטלייט". רק טבעי כי הוליווד תהלל אותו, שכן הוא מאפשר לה לחיות מחדש את תור הזהב הקלאסי של התעשייה, בתחילת ואמצע שנות השבעים, לפני ש"מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים" הגיעו ושינו אותה לגמרי.
כמו טובות הקלאסיקות המוערכות של אותה תקופה, גם "ספוטלייט" מתגלה כסרט עם אג'נדה ליברלית, המבקש לחקור סוגיות רלוונטיות וכבדות משקל בחברה האמריקאית, ולעשות כך בלי תעלולי מצלמה ואפקטים, אלא בהתבסס על יסודות פשוטים יותר: איכות מקסימלית של כתיבה ומשחק, בימוי מהוקצע ושימוש מיומן בשאר אמצעי המבע הקולנועי.
לא פלא, אם כך, שהוליווד מחבקת את הסרט הזה, שבא משום מקום כדי להעניק לרגע את האשליה כי עוד יש קולנוע אמריקאי כמו זה של פעם. לא מפתיע גם שהתקשורת בארצות הברית מיהרה אותו להשוות ליצירות קאנוניות משנות השבעים.
העיסוק של "ספוטלייט" בתחקירנים החושפים שערורייה המטלטלת את אמות הסיפים, עורר כמובן השוואה לגדולה בקלאסיקות סרטי העיתונות, "כל אנשי הנשיא", שכזכור הציגה גם כן באופן ריאליסטי סיפור דומה עוד ב-1976. סגנונו המעט מחוספס, שמתאר מצד אחד מה קורה בחדרי-חדרים ומצד אחר מה מתרחש ברחוב, הזכיר לרבים את עבודותיו של סידני לומט עליו השלום. נוסף לכך, כנהוג אצל הבמאי המנוח, גם כאן לא מככבת חבורה נוצצת, אלא אסופה מרשימה של שחקני אופי מלאי מחויבות: מייקל קיטון, רייצ'ל מקאדמס, מארק רופאלו ובריאן ד'ארסי ג'יימס, שהשפם שלו בכלל נראה כאילו יצא מהסבנטיז.
הארבעה מגלמים את חברי מחלקת התחקירנים של העיתון, המכונה "ספוטלייט", ומכאן שם הסרט. כמו אנשי התקשורת בגילומם, גם הם מסתערים בשיניים ובציפורניים על תפקידיהם, ומתגלים כסוסי עבודה נטולי אגו ובעלי המלאכה הכי טובים בשטח. בצדם מצטיינים עוד כמה שחקנים, ובהם סטנלי טוצ'י כעורך דין אקסצנטרי וג'ון סלאטרי ("מד מן") כאחד מוותיקי ובכירי המערכת.
אך עוד יותר מאשר "כל אנשי הנשיא" וסרטיו של לומט, קלאסיקת הסבנטיז שמהדהדת כאן יותר מכל היא דווקא המותחן האפל של רומן פולנסקי, "צ'יינהטאון". לא בגלל תסריטה בכללותו וסגנון עשייתה, השונים למדי מכל מי שהוזכרו פה וגם מ"ספוטלייט", אלא בשל משפט הסיום שלה, מן הרפליקות המפורסמות בתולדות הקולנוע "עזוב את זה ג'ייק, זה צ'יינהטאון"; אמירה שהפכה מאז לסמל כי באמריקה, ובעולם בכלל, יש מקומות עם חוקים משלהם, ולכן מאבק בעוולותיהם אינו אלא מלחמה בטחנות רוח.
משפט זה נאמר בעקיפין כמה פעמים במהלך הסרט, ופעם אחת גם כמעט במישרין, אך עם שינוי גיאוגרפי כמובן: "עזבו את זה, זו בוסטון". דמויות המעורות היטב בעיר אומרות כך לעיתונאים המתחקים אחר הכמרים שניצלו ילדים והבכירים בעולם הקתולי שדאגו להשתקת מעשיהם, והן לא עושות זאת דווקא בטון מאיים או מתוך אינטרס כלשהו, אלא כמעין עצה ידידותית: אצלנו, כמו בצ'יינהטאון, יש חוקים אחרים; פה, הכנסייה שולטת בכל ובכולם, ולכן כמובן שבסופו של דבר גם בעיתונות, אז איש תקשורת מקומי לא יוכל לגלות את האמת עליה ולפרסמה.
הודות לבימוי של תומאס מקארתי ולתסריט שכתב עם ג'וש זינגר, "ספוטלייט" משכיל לתאר את ההוויה המיוחדת של בוסטון, ולהעניק לצופה תחושה של זמן ומקום. שניהם גם מיטיבים להסביר כיצד השתמשה הכנסייה בקשריה עם העולם הפוליטי, המשפטי, הכלכלי והתקשורתי כדי להשתיק את חטאיהם של הכמרים, ובכך מספק תזכורת מצוינת לסכנות ההון-שלטון, משהו שרלוונטי כמובן לא רק לעיר האמריקאית, אלא לכל מקום בעולם. אך מעל הכל, מצליחים התסריטאי, הבמאי והשחקנים לתאר בתשוקה רבה וסוחפת איך ולמה לא התייאשו העיתונאים למרות כל המכשולים שעמדו בפניהם, וכיצד פתחו בסופו של דבר את תיבת הפנדורה.
באספקט זה, מזכיר "ספוטלייט" סרט אחר, והפעם לא מהוליווד של שנות השבעים אלא מגרמניה של תחילת שנות התשעים, מה שרק ממחיש את האוניברסליות שלו. הכוונה היא ל"ילדה רעה", בו העזה צעירה לפורר את קשר השתיקה בעיירה שלה, ולחשוף לראשונה כיצד פעלו התושבים בה בזמן מלחמת העולם השנייה. בדרמה גרמנית זו, כמו גם כאן, החשיפה יוצאת לפועל בזכות עבודת ארכיונים מאומצת, והרבה נחישות, סבלנות ואפילו מזל. בשני הסרטים יש אפילו סצנה אחת דומה למדי, בה מנצלים הגיבורים פרצה ביורוקרטית רגעית כדי לשים ידיהם על מסמכים מרשיעים.
על הנייר, ארכיונים אינם בהכרח הזירה הקולנועית הכי מסעירה. אך "ספוטלייט", כמו "ילדה רעה" בזמנו, משתמש בעריכה, במוזיקה ובשאר האמצעים שעומדים לרשותו, כדי לבנות מתח סביב ההתרחשויות בהם, ליצור אצלנו הזדהות מלאה עם מטרות הגיבורים ולתגמל אותנו בתחושת התעלות כשהם מגיעים לפריצת דרך.
נוסף לאיכויות הללו, יש שני אלמנטים יפים נוספים ב"ספוטלייט". קודם כל, הדמויות שלו חפות מן הפטרונות והצקצקנות בלשון שיש לעתים בגיבורים של דרמות ליברליות עם מחויבות חברתית. הגיבורים לרגע אינם מתנשאים, לא על המושחתים ולא על קורבנותיהם, כיוון שהם בעצם חלק מהסיפור. כל העיתונאים גדלו על ברכי הכנסייה הקתולית והיא, כעוגן משמעותי בחייהם, עיצבה את אישיותם, וחלקם עדיין מאמינים אדוקים, או שבני משפחתם כאלה. לכן, הם לא מזדעזעים כאן רק בשביל אחרים, אלא קודם כל בשביל עצמם. הגילויים על מעשי הכמרים והטיוח של הארכיבישופים גורם להם למבחן אמונה ומשבר זהות פנימי, שהסרט ממחיש באופן משכנע.
נקודה נוספת ודומה: "ספוטלייט" גם חף משירי הלל מוגזמים ופולחני אישיות מהסוג שקיים לעתים בסרטים המבוססים על סיפור אמיתי. לעומת זאת, הוא לא חף מביקורת על גיבוריו, על העיתון בו הועסקו ועל התקשורת בכלל. נכון, נאמר כאן כי ה"בוסטון גלוב" קיים בסופו של דבר את שליחותו בצורה הטובה ביותר, אך מתברר גם כי חומרי הגלם היו בידיו שנים רבות לפני כן, ועובדיו קברו אותם בשל יראת הכבוד כלפי הכנסייה הקתולית. סביר להניח, כך אנו מגלים, כי החומרים הללו גם היו נשארים קבורים, לולא הגיעה למערכת דמות מן החוץ, שהעירה את את התחקירנים: עורך ראשי חדש, בגילומו של ליב שרייבר המצוין, שגדל בעיר אחרת וגם היה יהודי, ולכן לא הכיר את הביטוי "עזוב את זה, זו בוסטון" ופעל בחופש מחשבה מוחלטת.
אז בסופו של דבר, מילא ה"בוסטון גלוב" את אחריותו העיתונאית, תחקירניו זכו בפוליצר והסרט עליהם אולי יקבל את האוסקר. אך "ספוטלייט" מקפיד לסייג את ההישג, ולהעלות את השאלה העגומה מה היה קורה לולא הגיע למערכת אותו אאוטסיידר והתעקש להוציא את התחקיר לדרך. בכך, ובניגוד לסרטים דומים רבים ומורכבים פחות, הוא מזכיר לנו שתקשורת היא לעתים גם כלב השמירה גם של ההגמוניה הישנה והמושחתת.
נקודה זו מוסיפה עוד יותר למורכבות ולחשיבות של "ספוטלייט", ובסיכומו של דבר אפשר לומר כי הוא בהחלט הרוויח ביושר את ההשוואות לנפיל בסדר הגודל של "כל אנשי הנשיא". אך לא באשמתו, בכל זאת קיים הבדל משמעותי בין השניים. הקלאסיקה ההיא יצאה בעת שעתידם של העיתונות והקולנוע עוד היה לפניהם. עכשיו, המציאות אחרת, ולכן ביציאה מן האולם אי אפשר שלא להרהר בקושיה מטרידה: את מי ישוו ל"ספוטלייט" בעוד ארבעים שנים? האם עוד ייצאו אז עיתונים, וגם אם כן, האם הוליווד תשרוד כדי לעשות עליהם סרטים?