איך להסביר לקהל נושא מורכב ומשעמם כמו המשבר הפיננסי של 2008? איך להנגיש לכם, צופים יקרים, מונחים מרדימים כמו "סאב־פריים" ו"חדלות פרעון"? אם אתם חושבים שרק אנשי וול סטריט צריכים לדעת במה מדובר, תחשבו שוב. הכסף שלי ושלכם מושקע בזה. כדי שתקשיבו, הבאנו את כוכבת הפופ סלינה גומז ועוד כמה סלבים שווים כדי שיפנו לקהל ישירות ויפשטו לנו מונחים כלכליים.
"מכונת הכסף" — הדרמה הקומית המטורללת שהגיעה משום מקום ועשיו מסתמנת כזוכה אפשרית באוסקר עם חמש מועמדויות — מלאה בגימיקים כאלו. אך הנס הגדול של הסרט המצחיק והכועס הזה הוא שהוא מצליח להתעלות מעל הגימיק ולנסח בסוף מניפסט אידאלוגי־קולנועי רב־עוצמה.
לא מפתיע לגלות שהמוח מאחורי הפרוייקט הערמומי הזה הוא אדם מקיי, הבמאי והתסריטאי שעומד מאחורי הקריירה המצליחה של הקומיקאי וויל פארל. יש אנשים שבטעות מתייגים את פארל ומקיי כיוצרי "קומדיות דביליות" ("והרי החדשות", "אחים חורגים", "לילות טלדגה"), רק כי יש שם הרבה גסויות וצעקות. אך מתחת לגסויות, מקיי תמיד החביא בסרטיו אידיאולוגיה כועסת שמסתכלת על ארצות־הברית כמקום שהולך ומתבהם, הולך ומיטמטם, עם אנשים (לרוב בגילום פארל) שבטוחים שהם טובים בהרבה ממה שהם.
ב"מכונת הכסף" מקיי עושה משהו דומה – רק שהפעם הסיפור שלו מבוסס על ההיסטוריה הקרובה ורלוונטי לכולנו: איך הכלכלה העולמית כמעט התמוטטה בגלל טיפשות ויהירות של אמריקאים רבים. הסרט עוקב אחר שורה של אנשי פיננסים (כריסטיאן בייל, ריאן גוסלינג, סטיב קארל הנהדר ובראד פיט בתפקיד קטנטן) שהצליחו לחזות את המשבר וללכת נגד הזרם. כל השחקנים נהנים מהתפקידים האדג'יים והעצבניים שעיצב עבורם מקיי. המצטיין מכולם הוא דווקא סטיב קארל שמצליח אפילו לרגש בתפקיד מנהל כעוס ועצוב.
ויש כאן ממד חתרני אפילו יותר: בעולם של מקיי, המשוגעים הם הצודקים, הטירוף הוא המוצא היחיד, וכל מה שנותר הוא לכעוס ולמרוד. וכל הסרט עם קריאה למרד. "אג'יט־פרופ" קראו לזה פעם ברוסיה הסובייטית — כלומר יצירה שמשכילה את ההמונים ואז מעודדת אותם למהפכה. בהוליווד השמרנית, הקריאה הזו היא מרד של ממש. אם תרצו, זה "מגש הכסף" האמיתי. סרט פצצה, מגיע לו אוסקר.
