אישה וילד בן חמש חיים לבד בחדר נעול - זהו כל עולמם. יש להם שגרה קבועה מבוקר עד ערב, ומערכת יחסים אוהבת, אך ברור שמשהו במצב הזה לא בסדר. קוראי חדשות שיצפו ב'חדר' יבינו מהר מאוד מה הוביל למציאות הנוראית שאנו רואים על המסך, עם כל קווי הדמיון לפרשת פריצל ושאר מקרי חטיפות ואונס מזוויעים.

אלא שהמציאות המזוויעה הזו כלל לא ברורה לג'ק בן החמש, הגיבור המרכזי של הסרט. כמוהו, הסרט נצמד לנקודת מבט ילדותית וחלומית, ולכן במידה רבה הסיפור הקשה שמוצג על המסך מרוכך ובמקביל זוכה גם לממד פילוסופי ומורכב יותר. שהרי מה היא המציאות, אם לא כל מה שאנו מכירים?

זהו ההישג הגדול של 'חדר', דרמה עצמאית קטנה שהתגלתה בפסטיבלים והפכה לאחד המתמודדים הבולטים בעונת האוסקרים: הוא עוסק בנושא נורא ומרתיע ומצליח להגיש אותו בצורה חכמה שלא תרגיש נצלנית. לא ש'חדר' הוא לא עצוב וקשה לעיכול, הוא גם לא נופל לתהומות של רחמים עצמיים ואומללות שהיו יכולים להפוך אותו לבלתי נסבל. ברגעים מסוימים הוא אפילו חייכני ואופטימי - ממש כמו הילד במרכזו.

לא מעט נכתב בשבח השחקנית הראשית ברי לארסון ('רחוב ג'אמפ 21'), שקפצה בזכות הסרט הזה ממעמד של "ההיא מהסרט ההוא, שאתם לא ממש זוכרים" ליקירת עולם האינדי ומי שמובילה כעת בסיכויים לזכות באוסקר השחקנית. אוסקר ראשון בגיל 26 זה יפה מאוד, ולארסון בהחלט מרגשת פה, אך אין ספק שהכוכב של הסרט הוא הילד ג'ייקוב טרמבלי בן התשע, שעושה מעשה נטלי פורטמן ב'ליאון' ופורץ קדימה ככישרון מהדהד שצריך לשים לב אליו. הקרדיט מגיע לבמאי האירי לני אברהמסון ('פרנק') שהצליח להשתלט על חומרים דרמטיים לא קלים, ובעיקר לסופרת אמה דונהיו שעיבדה כאן בהצלחה את הספר שלה לתסריט מורכב בלא מעט חכמה ורוך. מומלץ מאוד, למרות הקשיים.