ביקורת: מילק

שון פן, מילק

את אי הנוחות שיכולה לתפוס צופים בסרט כמו "מילק", שלא חוסך בסצינות הומוסקסואליות (בין גברים בלבד במקרה הזה), תופסת דווקא תחושה הרבה יותר חזקה, משהו שקצת קשה להסביר – אולי יראת כבוד, אולי הערכה על גבול הערצה, אולי סתם הזדהות מאבקית טיפוסית. בכל מקרה, שלא כמו ב"הר ברוקבק", שם האירוטיות הייתה פשוט לשמה, "מילק" מתאר סיפור מופלא של אדם אמיץ, ומספר אותו כמו שהוא, בלי טריקים, בלי הירואיות מיותרת. פשוט כך. ואכן, כביכול ללא מאמץ מצידו (שדווקא כן קיים, ניכר ומשתלם), הסרט נוגע בך יותר ממה שיכולת לדמיין שהוא יצליח, מטלטל אותך לכל אורכו ומוציא אותך סחוט בסוף, כמו אחרי פעולת יבוש יזומה אחרי כביסה קשה במיוחד.

את "מילק" ביים גאס ואן סנט ("סיפורו של וויל האנטינג"). אפשר לכתוב את פיסת המידע הזו ולהמשיך הלאה לבחון את יכולות הבימוי של ואן סנט, את בחירת השחקנים המדויקת וכו'. אבל לא במקרה הזה. לא כאשר גאס ואן סנט הוא, בכוונה ולא בכדי, הבמאי של הסרט המצוין הזה. ואן סנט, הומוסקסואל מוצהר, בחר לכל אורך הקריירה שלו סרטים המתארים התעסקות עם הזהות המינית, בדרך זו או אחרת. נרחיב ונספר שואן סנט גם עובד הרבה עם מוסיקאים גדולים כגון דיוויד בואי והלהקה רד הוט צ'ילי פפרס ומביים להם קליפים והופעות. סרטו האחרון למשל, "הימים האחרונים" נעשה בהשפעת חייו של קורט קוביין ז"ל, סולן להקת נירוונה לשעבר (יש קונספירציות שהוא לא בדיוק ז"ל אבל נדחה את הדיון בזה). על כל פנים, כל ההקדמה הזו באה אך ורק כדי להגיד את הדבר הבא: ואן סנט לא יכל לבחור פרויקט יותר טוב מזה. בעיננו, תסריט הסרט (ותסריט חייו של מילק האמיתי, פרטים בהמשך) כאילו "נתפר" בשבילו והוא ללא ספק היחידי שידע איך לעשות מזה סרט משובח.

הסרט מספר, ללא דופי, את סיפור חייו של הארווי מילק, מנהיג המאבק ההומוסקסואלי החשוב ביותר בארה"ב. וכך גם נראה הסרט: תיאור נקי, משל היותו דוקומונטרי, עם שילוב של צילומים מהתקופה המדוברת, טעימת אותנטיות שעושה את ההבדל. הכל מתחיל בעצם כאשר הארווי מילק (שון פן, זוכה האוסקר האחרון, בזכות ולא בחסד), פקיד בתאגיד גדול (חברת ביטוח ענקית), פוגש את סקוט (ג'יימס פרנקו המעולה), בניו-יורק של שנות ה-70, בה הומוסקסואלים נרדפים על ידי המשטרה בשל נטיותם המיניות (מלווה בצילומים אמיתיים ומזעזעים של מעצרים). בין השנים מתפתחת אהבה גדולה, והם מחליטים לעבור לסן-פרנסיסקו, שם נדמה כי החיים המוצהרים מעט יותר נוחים. סיפורו של מילק מתאר למעשה את ראשית המאבק העיקש של הקהילה ההומו-לסבית בסן-פרנסיסקו של תחילת שנות ה- 70, כנגד גלים של התעוררת אנטי סובלנית אשר הציפו את ארה"ב באותו הזמן, בהשראת הממסד הכנסייתי.

שון פן וג'יימס פרנקו, מילק

מילק וסקוט מגיעים לרובע הקסטרו (היום מעוז הגייז בסן פרנסיסקו) ופותחים חנות צילום קטנה, שמשמשת מאותו הרגע כמטה המאבק כנגד האפליה על רקע זהות מינית. וכך, בלי להתכוון, מוקד העליה לרגל ברובע קסטרו הופך למקום בריחתם של כל אותם נערים מבולבלים שהוריהם לא מוכנים לשמוע דבר על היותם גאים. היות והמצב רק מחמיר, וחוקים אנטי-הומוסקסואליים גזעניים צצים בכל חור בארה"ב, מילק מחליט להרים את המאבק רמה אחת מעל, וסוחף איתו תמיכה מובהקת ומוצהרת של אלפים מאחוריו. אולם המאבק הזה הוא קשה, מול ממסד צר עין ומחשבה, וחייו של מילק אינם בדיוק נחים על זרי דפנה. בסופו של דבר, כל מי שמכיר את סיפורו האמיתי של מילק, לא יופתע יותר מידי מהמשך העלילה, שכאמור – מתארת את סיפור חייו כפי שהוא.

רשימת השחקנים (נטול שחקניות כמעט) לא מביישת אף סרט בתעשיית הקולנוע ההוליוודית. כמובן שאין צורך להצדיק את זכייתו של פן בפרס השחקן, הלא עוד לפני שידענו שפן לקח את האוסקר, היינו מוכנים להישבע עם יד הלב שהוא-הוא זה שצריך לזכות, ויהי מה. פן מציג יכולות משחק שרבים בהוליווד מקווים ומייחלים להן, מזכיר לנו איך הגיע לו גם האוסקר הקודם מ- 2003 על משחקו ב"מיסטיק ריבר" (של קלינט איסטווד). לצד פן, משחק את החבר התומך ג'יימס פרנקו (הארי אוסבורן ב"ספיידרמן", והומוסקסואל על פי שמועות בלבד) שלאט לאט (או שכבר די מהר בעצם) תופס לו מקום של כבוד בין כתלי השחקנים האהובים עלינו. חוץ מ"ספיידרמן" פרנקו השתתף גם ב"עמק האלה" ובאחד הסרטים המצחיקים ביותר שיצא לנו לראות לאחרונה – "פיינאפל אקספרס". ב"מילק" הוא מציג משחק משכנע, אמיתי ובעיקר בוגר, כזה שלפי דעתנו יקדם אותו בכמה רמות מעכשיו.

שון פן וג'וש ברולין, מילק

אבל חוץ מפרנקו, יש עוד שניים שראוי לציין: אמיל הירש וג'וש ברולין. את הירש בן ה-24 (גם עליו השמועות מספרות שהוא מהקהילה) אנחנו בעיקר מכירים בתור "ספיד רייסר", ובלי לזלזל – הבחירה שלו בסרט הזה (וכמובן שהבחירה היא הדדית פה) לא יכלה לעשות לו יותר טוב מזה. הירש הוא הכוכב הבא, אם הוא ימשיך באותה דרך בה הוא משחק את אחד ממובילי המטה של מילק. דמות חשובה נוספת בסרט היא דמותו של דן ווייט, מפקח עירוני מקביל להארווי מילק, אותו מגלם ג'וש ברולין (נראה לאחרונה בסרט זוכה האוסקר "ארץ קשוחה" של האחים כהן). גם ברולין לא מאכזב, ועם תפקיד שנראה כי נתפר לשחקן עצור ומדויק כמוהו, גרם לנו להתבלבל ביחד איתו לאורך הסרט. והבלבול הוא הכרחי, למי שמכיר את העלילה.

אם נסכם את דברינו עד כה, נגלה שבחים על במאי מצוין, תסריט מדויק ("לא נגענו") ושחקנים מהשורה הראשונה (פלוס זכיה באוסקר). נשמע מצוין לא? כנראה שכן. "מילק" הוא הדבר הבא בהפגנת מחאה, הוא הדבר הבא במאבק על זכויות אדם, הוא הלהיט בכל הנוגע לנושא החם של זכויות ההומוסקסואלים בעולם – אולם מלבד כל התפקידים והטייטלים שתלויים עליו כמו משקולת מאיימת, הוא נושא את עצמו מעלה בלי להתאמץ כמעט, בכלל לא נוטה ליפול תחת הכובד שלו. שלא תטעו, מדובר בסרט קצת שונה, לא בדיוק מה שאתם רגילים כשאתם הולכים לקולנוע (בעצם, תלוי לאיזה סרטים אתם הולכים), אבל בהחלט מפתיע ושובה לב. חובה אמיתית.

דירוג:

מילק
128 דקות.
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, החל מה-12.03.09 בקולנוע.
בימוי:
גאס ואן סנט
תסריט:
דאסטין לאנס בלאק
שחקנים:
שון פן
ג'וש ברולין
אמיל הירש
ג'יימס פרנקו