אודרי הפבורן, שנתקבעה בזיכרון הקולקטיבי כאייקון של אלגנטיות ואנינות נשית, היא השליטה הנסתרת בחלקו הפותח של “קרול״. ב־1953 גרפה הפבורן הצעירה את אהדת הציבור במערב כשנשאה על כתפיה בחן ובנונשלנטיות את סרט החלום הנסיכי “חופשה ברומא". בתספורת פוני נערית, ובעיניים פעורות לרווחה, זוללת שם הפבורן את מנות הרומנטיקה הגדושות שמוצעות לה על ידי עיר הנצח, ועל ידי גרגורי פק, המחזר המבוגר והמנוסה.



ופונקט באותה העת, בחנות כלבו בניו יורק, מועסקת רוני מארה כעובדת ארעית לתקופת החגים והקניות. עם כובע סנטה קלאוס אדום על ראשה, ועם אותו הפוני ואותן עיניים פעורות לרווחה של הפבורן, היא ממתינה מאחורי דוכן המכירה, כשמולה מתייצבת אישה שניתן להעיד עליה שהיא סוג של תואם נשי לאותה פיגורה גברית־סמכותית שגרגורי פק מייצג בעיני הפבורן.
 
זוהי קייט בלאנשט הבלונדינית, הארוזה במעיל מינק בצבע ג'ינג'י, חובשת כובע אדום ולצווארה צעיף בצבע תואם. המפגש הפטאלי מתחולל אם כן בערבו של חג המולד בדצמבר 1952, כשהוא גורר עמו את אותו זיק של התעוררות רומנטית. מה שהיה טוב להפבורן ופק, טוב גם למארה ובלאנשט, ובוודאי שטוב לטוד היינס, העומד מאחורי “קרול" היפה כל כך.
 

היינס מאז סרט הביכורים שלו, “רעל" (1991, שהתבסס על “המדונה של הפרחים" מאת ז'אן ז'נה), הוא נושא דברה של זווית ההתבוננות הקווירית. ככזה הוא בוודאי קולנוען המתאים להעביר אל הבד את העיבוד ל"מחיר המלח" מאת קלייר מורגן - ספר פורץ דרך, שראה אור בשלהי 1952, ונחשב ליצירה הראשונה המציבה במרכזה אהבה לסבית אופטימית; כזו שאינה מסתיימת בהרס עצמי של גיבורותיה.   
 
וזאת יש לדעת: קלייר מורגן לא הייתה ולא נבראה, וזהו פסבדונים שבחרה פטרישיה הייסמית' להסתתר מאחוריו. הייסמית', המוכרת בעיקר כמחברת של ספרי מתח המציצים עמוק אל תוך הנפש האפלה של הדמויות המאכלסות אותם, כתבה בין היתר את “זרים ברכבת" שאלפרד היצ'קוק עיבד לקולנוע, ואת “קריאת הינשוף" שקלוד שברול העביר לבד, ואת סדרת ספרי "מר ריפלי", שהועתקו מספר פעמים לקולנוע ולטלוויזיה. בראשית שנות ה־50, כשהיא עדיין סופרת מתחילה, העדיפה הייסמית' להותיר בצללים את העדפותיה המיניות, ואת העובדה ש"מחיר המלח" מתבסס למעשה על ניסיון חיים פרטי שלה.
בחזרה אל חנות הכלבו, שבה נפגשות לראשונה מארה ובלאנשט. מסביב הכל מוכן לקראת חג המולד וחגיגות הסילבסטר. ודווקא באותו החודש המתין לאמריקאים מעין חג נוסף - טקס הכתרתו של הגנרל דווייט אייזנהאואר, המנצח המובהק של מלחמת העולם השנייה, כנשיא ארצות הברית.
 
אנחנו, אם כך, בפתחו של עידן חדש, שכיום מוכר בתולדות התרבות כ"עידן ההסתרה". מסתירים את ריקבונו של התא המשפחתי, שיסודותיו התערערו לגמרי מאז שגברי אמריקה יצאו לקרב, והנשים החליפו אותם במקומות העבודה; מסתירים את הדעות הפוליטיות הליברליות, מחשש ללינץ' הציבורי שמתנהל בחסות הדמגוגיה של הסנטור ג'וזף מקארתי (ב־1953, למי ששכח, הוצאו להורג בני הזוג אתל ויוליוס רוזנברג); וכמובן שמסתירים כל חריגה מהפאזה הבורגנית ומחלום החיים בפרבר, ובכך דוחפים את הוליווד לסלול דרכים עוקפות, ולייצר סרטים רמזניים על אודות הומוסקסואליות, צריכת סמים והתקוממות אזרחית כנגד אפליית השחורים.

"צעירה סקרנית ושאפתנית", מתוך "קרול". צילום: יח"צ

 
מומחיותו של היינס בשחזור חזותי של עידן ההדחקה ההוא בלטה כבר בסרטו “הרחק מגן עדן" (2002), שבו ג'וליאן מור, בתפקיד בורגנית עשירה ונשואה היטב, מתמודדת מול דעת קהל עוינת בשל מערכת יחסיה עם הגנן שחור העור המטפל בביתה הנאה. ב"קרול" נתקלת בלאנשט ביחס דומה, הנגזר מרומן אהבים מתמשך שהיא ניהלה עם החברה הכי טובה שלה (שרה פולסון). בעקבות כך תובע ממנה בעלה (קייל צ'נדלר) לא רק גירושים אלא גם חזקה מלאה על בתם בת ה־4.

בדרך לאוסקר

אלה הם תנאי הפתיחה לעלילת “קרול", שמשכילה לתאר באופן זורם ובלתי מתלהם את הדילוג של שתי הנשים השונות כל כך - עשירה ומפונקת מול צעירה סקרנית ושאפתנית - בין הטריטוריות העוינות את פרטיותן. 
 
בעוד אמריקה פורשת זרועותיה על מנת לחבק את הנשיא החדש (נאום ההכתרה שלו נראה בשידורי הטלוויזיה), יוצאות להן שתי הנשים מערבה, על מנת לחגוג את פרידתן ממושגי המשפחה הבורגנית ולציין את עצמאותן האישית. כמו תלמה ולואיז, הגיבורות של רידלי סקוט בסרט המהולל משנת 1991, גם הן מפליגות אל המערב ההרפתקני בתוך מכונית־ספינה ענקית, שתרחיק אותן ממנהטן עד לעיירה ווטרלו הממוקמת בקצה העולם, במדינת איווה. דווקא ווטרלו, על שם שדה הקרב שבו הוכרע נפוליאון הסוער על ידי צבאות הקואליציה של המדינות השמרניות באירופה.
 
ובחזרה להפבורן. כלומר לרוני מארה. עיקר פרסומה עד היום בא לשחקנית בת ה־30 בשל התפקיד שגילמה בעיבוד הלא מוצלח של האמריקאי דיוויד פינצ'ר משנת 2011 לסרט השוודי “הנערה עם קעקוע הדרקון". עם הפירסינג והקעקוע ומעיל העור והאופנוע, חדרה אז מארה המסוגרת בעצמה אל התודעה כעוד מהדורה של מחשכיה של תרבות הגותיקה לצעירים.
 
ב"קרול" היא מנותבת אל הכיוון ההפוך, אל הפתיחות, העתיד הקורץ, ובדרך עקמומית במקצת גם אל האופטימיות. המינון המעודן, המדויק כל כך, בין הפתיחות הזו לבין ההסתרה, שהיא נגזרת מטבע הדברים בעידן שבו מתחוללת עלילת “קרול", כבר זיכה את מארה בתואר השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן האחרון, והוא גם מציב אותה כעת בעמדה הבטוחה לקראת זכייה באוסקר בסוף פברואר המתקרב.
הזדמנות חזותית
 
שונה לגמרי ממארה היא העבודה של בלאנשט. דומה שהיא פשוט מסרבת לשחק פה, ומעדיפה לבצע את הדמות שלה ב"קרול" כאילו היא על במת האופרה, בדרכה לפצוח בעוד איזו אריה מנצחת. דמות מלאכותית במתכוון של דיווה הגדולה מהחיים בכמה מספרים, שכמו תעתה לגמרי בלוח הזמנים ההיסטורי; במקום לתפקד בפריז או ברומא של שלהי המאה ה־19, היא תקועה בתוך מעיל פרווה, עם סיגריה מתמדת בין אצבעותיה, ונעה במכונית פקארד עצומת מידות, ולא בכרכרת זהב, בין ניו ג'רזי, המאחז של בעלה, לבין ניו יורק, שם ממתינה לה הסינדרלה הקטנה שלה.
 
בשל העובדה שהיינס ממקם את עלילת “קרול" בחג המולד של 52', כמו מתגלגלת לידיו הזדמנות חזותית חד־פעמית, שבמהלכה הוא משכיל לנצל את המדיום הטלוויזיוני החדיש באותה העת על מנת להציץ לשידור סרט הוליוודי במיוחד לימי החג. זהו, כמה מחושב, “שדרות סאנסט", יצירתו של בילי וויילדר, עם גלוריה סוונסון בתפקיד נורמה דזמונד - הדיווה של כל הזמנים. 
 
מובן כי העובדה שהסרט שלו מתכתב עם דגם החיקוי המסייע לבלאנשט לעצב את דמותה ב"קרול" אינה מקרית. מצד שני, דומה שדווקא כאן היינס לוחץ יתר על המידה על האלמנטים הסימבוליים שסרטו יכול היה בהחלט להסתדר בלעדיהם.
 
שבחיו של “קרול" חורגים בהרבה מעבר לעבודתם של היינס ומארה. עיצוב הסביבה - חפצים, מכוניות, תסרוקות, תלבושות ואווירה - מחייה את שנות ה־50 בניו יורק. ואפילו אם הן לא היו ממש כך, הרי ש"קרול" מעניק להן קיום הגיוני בתוך ההקשר הקולנועי שלהן. וכאן הוא גם המקום לטפס אל ראש המגדל הגבוה בסביבה, ולקרוא משם בקול גדול את שבחיו של הצלם אד לחמן, שעבודתו בסרט הזה היא בבחינת יצירת מופת. 
 
לחמן, 40 שנה במקצוע, הפליא כבר בעבר בשיתוף פעולה עם היינס (“אני לא שם", “הרחק מגן עדן"). הפעם הוא מגיש מסע ניצחון ויזואלי, שבולטים בו השימושים בשני קצות הקשת האמנותית. 
 
מצד אחד, “קרול" מתאפיין בצבעים חיים ומודגשים, על גבול המלאכותי, מהסוג שפרסם את ציוריו של אדוארד הופר, והיה נהוג בקולנוע האמריקאי בשנות ה־ 50, כששיטת הצילום השליטה אז הייתה הטכניקולור. מהעבר האחר, לחמן מנצל את תקופת השנה שבה מתחולל הסרט - החורף וצלליו - על מנת לעצב על הבד סצינות ערפיליות, שנראות כאילו הן קרובות משפחה של האימפרסיוניזם בנוסח קלוד מונה. היופי הבלתי נגמר שמציע לחמן גובר על הסרט עצמו.