כמו החרדים, מהגרי העבודה ובני העדה האתיופית, גם הזקנים בארץ הם בבחינת אוכלוסייה מוחלשת, שבעת האחרונה מוענקת לה זכות דיבור עצמאית על ידי עושי הסרטים בארץ. “עמק תפארת" (בימוי: הדר פרידליך), “חיותה וברל" (עמית מנור), “לצוד פילים" (רשף לוי) ו"מיתה טובה" (טל גרניט ושרון מימון), שהופקו בשלוש־ארבע השנים האחרונות, בהחלט נתנו דעתם על הנתק ההולך וגובר בין הציבור הלגיטימי בישראל לבין דור בני ה־70 ומעלה, שחדל להיות לגיטימי בעיניהם של בני דור ההייטק. עד כאן החדשות הטובות סביב הפקת “קמטי צחוק".
מה שרע ב"קמטי צחוק" (וכמעט הכל רע בסרט הזה), הוא חוסר יכולתו של התסריטאי־במאי פיני עדן להינתק סופית מההקשר הקומי־לעגני שאפיין בעשורים האחרונים את היחס הטלוויזיוני/פילמאי אל הדור הישיש. להעמיד מול המצלמה את ליא קניג כשסרט ריצה מעטר את ראשה או לתקוע לפיה מונולוג בשבח פגזי הג’וינט ולהושיב אותה על אופנוע רועם הוא מהלך שכולו נסיגה וזלזול באותו דור מוחלש, שהסרט כאילו בא להגן על זכויותיו.
הסיפור המבורדק מגולל מעשה בגברת קניג ובבן זוגה בסרט זה, השחקן יוסף כרמון, ששוקלים ברצינות לבצע התאבדות משותפת, על מנת לחסוך מעצמם את עלבונות הזקנה ואת כאבי הגסיסה. דניאל עדן, נכדתם האוהבת והדואגת, מתמרנת את העלילה באופן עקמומי, בלתי סביר ולגמרי לא מצחיק. כל זאת כדי לעקוף את ההחלטה המורבידית של סבא־סבתא.
עוד בסיפור: אפרת לביא, בתפקיד אמה של דניאל עדן, ופולי רשף, בדמות אביה. זהו זוג שנישואיו התפוררו זה מכבר. היא מוצאת ניחומים בבקבוק האלכוהול, הוא בזרועותיה של גברת צעירה. ויש עוד אחד בסיפור, והוא שלומי טפיארו התפרן, שמעת לעת משמש כבן זוג למיטה של הנכדה הדאגנית, ומה הוא עושה פה בתוך העלילה זה לגמרי לא ברור.
קלקולים באופני גלגול הסיפור, בצירוף עריכה בלתי הגיונית ודיאלוגים מבישים לעתים אינם מוסיפים כבוד לפיני עדן, שזה לו סרט הבכורה כבמאי. עדן היה בעברו זמר. מאוחר יותר פיתח קריירה של מחזאי ושל תסריטאי. בין היתר כתב את הסרט “אבא גנוב" ואת הסדרות “צימרים" ו"משפחת עזאני". כעת, בגיל מתקדם למדי, הוא מתנסה לראשונה בבימוי סרטים, וקשה להריע לו על ניסיון זה.