"קמטי צחוק": הזיקנה טבעית, ההומור לא
יש משהו קצת פאתטי בניסיון של פיני עדן הוותיק לשלב ב"קמטי צחוק" דרמה כואבת על זוג קשישים בסוף החיים עם קומדיית מצבים. אפשר להתנחם בהופעה המרשימה של ליא קניג, שנראה כי התסריט כולו נבנה סביבה
"קמטי צחוק", שכתב וביים פיני עדן, מורכב משתי עלילות שכל אחת מהן סוחבת את הסרט לכיוון אחר: מצד אחד, דרמה כואבת על זוג זקנים שמחליטים להתאבד בעקבות מחלתו חשוכת המרפא של הבעל. מצד שני, סיטקום פוטנציאלי שבמרכזו קשישה העוברת לגור בשותפות בדירתו השכורה של החבר הצעיר של נכדתה. שני הסיפורים לא לגמרי מתחברים, ובשילוב עם עריכה שרירותית, זנבות עלילתיים ומהלכים דרמטיים מופרכים - התוצאה פאתטית למדי.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
ליא קניג מגלמת אישה קשישה שבתה כופה עליה ללכת לבית אבות. נכדתה (דניאל עדן, בתו של הבמאי) מגיעה על מנת לעזור לה לארוז, ואז מתברר לנו שנישואי הוריה (אפרת לביא ופולי רשף) עומדים בפני קריסה. עתה עובר הסיפור אחורה בזמן - הסבא (יוסף כרמון) מתבשר שהוא חולה בסרטן, והסבתא (ממנה ניסה להסתיר זאת) אומרת משהו על האוטובוס של חייהם שמגיע אל תחנתו הסופית, ומציעה לו התאבדות משותפת.
הם פונים לבחור צעיר העובד בחנות צילום (שלומי טפיארו), שהוא לגמרי במקרה חבר של נכדתם, ומבקשים ממנו לתעד את סעודתם האחרונה. במקביל, רוכשת הנכדה כרטיס טיסה לדרום אמריקה המיועד לאמה האלכוהוליסטית והדיכאונית, וכאשר זו חוזרת משם נדמה כאילו מצאה מחדש את הטעם לחייה.
הלאה. ההתאבדות נכשלת, לפחות בחלקה. סבא כמסתבר מת, אך סבתא שרדה ונכדתה מחליטה להסתיר אותה על מנת למנוע את אכסונה בבית האבות. הפתרון שהיא מוצאת מקורי למדיי - החבר, שהוא כזכור גם הצלם, מחפש שותפ/ה לדירתו המעופשת בדרום תל-אביב. כאשר מתברר לו לתדהמתו שהשותפה החדשה שארגנה לו חברתו שלו היא סבתהּ - כבר מאוחר מדי. אם לא יתפשר, יאלץ לעזוב את הדירה משום שלו עצמו אין כסף לממן את השכירות, ותסמכו על הקשישה שהיא כבר תעזור לו לסדר את החיים.
הישגו הגדול של "קמטי צחוק" הוא בהופעתה של ליא קניג בתפקיד המרכזי. מלכת התיאטרון הלאומי ממעטת להתארח בסרטים בשנים האחרונות (היא נצפתה בתפקיד משנה ב"מלך של קבצנים" מ-2007, וסיפקה את הקריינות לסרטו של עמוס גיתאי "צילי"), ונוכחותה פה היא מבורכת. בכלל, נדמה שהתסריט בנוי סביב דמותה, וכל מה שמעבר לזה פשוט קורס. עומס הסיפורים והתפניות הדרמטיות, שרק חלקם הוזכר לעיל, הופך את "קמטי צחוק" לסרט לגמרי לא קוהרנטי.
וחבל - כי דווקא הצפייה בקניג וכרמון כזוג קשישים שמבקש לסיים את חייו בארוחה חגיגית (וזוהי, אגב, הסצינה המוצלחת ביותר בסרט), מספקת כמה רגעים נוגעים באמת ללב. אבל דווקא אז נכנסת לתמונה דמותה של האם הנוירוטית,
שבגילומה של אפרת לביא (הזכורה כחנה גונן בעיבוד הקולנועי של דן וולמן לספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי" מ-1975) נדמית בעיקר כקריקטורה נשית עלובה, ומחריבה את מה שיכול היה להיות קומדיה אנושית קטנה ומרירה. דברים דומים אפשר לומר על הופעתה של דנה עדן בתפקיד הנכדה המרדנית, שנראית כמו ספיח מסרט אחר לגמרי.
פיני עדן הוא דמות ותיקה ומוכרת בנוף הקולנוע הישראלי - מוזיקאי וזמר שהחל את דרכו עוד בשנות ה-60 בלהקת "שבעת המינים", ובהמשך התסריטאי של "אבא גנוב" 1 ו-2, "מנת יתר", "אינג'יל", וסדרות הטלוויזיה "צימרים" ו"משפחת עזאני". סרטו זה, עבודת הביכורים שלו כבמאי למעשה, לא ממש מצליח להפוך את ההתמודדות עם חיים שהגיעו לסופם לדרמה מרגשת במיוחד, ומאידך - הסיטואציות הקומיות שאמורות לפרוח כתוצאה מהשותפות-לדירה הבלתי שגרתית מוחמצות בזו אחר זו.
בעיה נוספת קשורה בעריכה (ליאת ליבו ודורי לובלינר) הנעה בקפיצות זמן בלתי מנומקות, שהופכות לא פעם את הצפייה בסרט למעיקה. בעיקר זה נובע מהצורך לייצר ולבאר תפניות עלילתיות, אך התוצאה רק מסרבלת את קצב ההתרחשות. וכך, "קמטי צחוק" הוא דוגמא לסרט בעל כוונות טובות בחיפוש אחר ביצוע הולם.
"קמטי צחוק" (ישראל) - במאי: פיני עדן. שחקנים: ליא קניג, יוסף כרמון, דניאל עדן, אפרת לביא, פולי רשף. אורך הסרט: 94 דקות.
