זוכרים את הסיפור שסבא וסבתא סיפרו לכם על איך נפגשו? ואיך סיפור האהבה שלהם היה פשוט ומתוק ובעיקר תמים? אז ככה בדיוק נראה ומרגיש "ברוקלין". הדרמה הקטנטנה לא רק מתרחשת בשנות ה־50, אלא גם מרגישה כאילו נוצרה על ידי מישהו שהיה זקן כבר אז. הכל צבוע בצבעים ורדרדים ומנחמים, וכך גם הסיפור שמתמקד במהגרת אירית צעירה (סירשה רונאן המצויינת מ"כפרה") שמגיעה בגפה לברוקלין ומתאהבת בצעיר איטלקי (אמורי כהן). סיפור ההתבגרות והאהבה הזה מוגש עם כל התמימות והמהוגנות של רומנים מפעם, כולל דייט ראשון, שני ושלישי בלי נשיקה אפילו. יש בזה דווקא משהו מרענן.

בהתחשב בכך שאת הסרט יצרו הבמאי האירי הצעיר יחסית ג'ון קראולי והתסריטאי המבריק ניק הורנבי ("נאמנות גבוהה"), שמוכר דווקא בזכות ספריו הפופיים והשנונים, אפשר להניח ש"ברוקלין" הוא בעצם תרגיל מודע בנוסטלגיה ואווירה מיושנת. ואכן, ברגעיו המקסימים — ויש לא מעט כאלה — "ברוקלין" עובד כי הוא משחזר בצורה מושלמת דמויות ושפה "מפעם", בין שמדובר באמת או בפיקציה.

זה בולט במיוחד בעיצוב הדמויות הצבעוניות, כמו למשל אם הבית הצקצקנית (ג'ולי וולטרס האדירה), הכומר הרחמן או אשת מכירות בכלבו שמשמשת כמנטורית. מעל כולם מתנשאת רונאן האירית שמתאימה בול לתפקיד, וראויה לגמרי למועמדות לאוסקר שקיבלה על התפקיד כאן. הסרט פחות.

כי האידיליה שמציג הסרט נגמרת מתישהו, ואחרי חצי ראשון פשוט וחמוד, העלילה לוקחת תפנית למחוזות המלודרמה הסבונית. גם הסוף נראה בהול ומעט שרירותי מדי, כאילו היוצרים הבינו לפתע שכבר אין להם מה להגיד. ועדיין, "ברוקלין" מצליח ברובו להיות חוויה קטנה ונעימה. לא סרט חשוב במיוחד, אבל גם לא מזיק.