לאורך כל סרטם החדש של האחים כהן מסתובב ג'וש ברולין - בתפקיד מנהל עצבני באולפנים ההוליוודיים של שנות ה־50 - בין ההאנגרים הענקיים שהרכיבו את האולפנים בשיא כוחם, רגע לפני שכל העולם עבר לטלוויזיה.
בהאנגר אחד הכוכב הגדול של האולפן (ג'ורג' קלוני) מצטלם לאפוס היסטורי בשם 'יחי הקיסר!', בהאנגר אחר במאי בריטי פוץ (רייף פיינס) מנסה לצלם סרט תלבושות מפונפן עם כוכב מערבונים עילג שלא יודע לדבר, בהאנגר השלישי מצטלם מיוזיקל גיי לחלוטין עם צא'נינג טאטום בסצנה הכיפית ביותר בסרט, ובהאנגר נוסף סקרלט ג'והנסן מככבת כבת ים קטנה בבריכה.
כמו ברולין, אנחנו מסתובבים במשך סרט שלם בין סצנות צבעוניות של סרטים ישנים, רובן נראות כמו חלום רחוק. וכן, יש גם איזושהי עלילה. משהו על זה שחוטפים את קלוני פלוס דרישת כופר ושאר פיתולים עלילתיים כהניים טיפוסיים. אבל הסיפור הזה כל כך לא חשוב ומטופל בכזה ברישול, שנראה שבשלב מסוים הכהנים קוראים לקהל, "עזבו, בואו נהנה מעוד ריקוד".
במובנים מסוימים, 'יחי הקיסר!' הוא יצירה קטנה וזניחה יחסית שלהם. כזו שמוצאת אותם נהנים מהכוח שצברו בהוליווד ומהמוכנות של כוכבים גדולים להשתתף בסרט שלהם לשנייה וחצי. אבל האמת היא שמתחת מסתתרות לא מעט תובנות לגבי קולנוע, אמנות ואמונה. ברולין מתואר כאדם דתי ורדוף רגשות אשם, והאחים עושים בחוכמה כשהם עושים הקבלה מתמדת בין האולפן לכנסייה, בין קולנוע לדת ובין העובדה שגם כאן וגם שם האדם הופך לבורג קטן במערכת.
קשה להגיד שהאחים כהן מתקרבים כאן לעומקים שבהם נגעו ביצירה הקודמת שלהם שעסקה בהוליווד - 'ברטון פינק' המופתי - אבל 'יחי הקיסר!' הוא ממתק. מלא בבדיחות משובחות ושלל דמויות צבעוניות. גם את הסצנה השטותית ביותר האחים כותבים ביותר חן ותחכום ממה שתוכלו למצוא בקולנוע האמריקאי בשנה שלמה.
