השאלה הראשונה והמתבקשת באופן טבעי לנוכח העיבוד הטלוויזיוני של ה-BBC ל"מלחמה ושלום", מוכרת לנו דווקא מהז'רגון הטובקיסטי: "למה עכשיו?", למה רומן היסטורי מ-1869, שזכה כבר לכמה גרסאות מיינסטרים קולנועיות, מגיע לטלוויזיה ב-2016? התשובה במקרה הזה קלה למדי. תחום הטלוויזיה הפך כל כך תחרותי בשנים האחרונות עד שהרשתות לא יכולות להסתפק ב"סתם" סדרות טובות. זה חייב להיות אירוע טלוויזיוני, אפוס גדול מהחיים בהיקף קולנועי. ככה זה כשהתקציבים, התחרות וסף העניין של הצופים גדלים בקצב רצחני. היצירה המונומנטלית בת 1,225 העמודים של לב טולסטוי כוללת בתוכה את כל מה שרשת טלוויזיה שאפתנית רוצה בסדרת דגל: אהבות, בגידות, כסף, גבורה, נשפים ושדות קרב. יש בה מבחר רחב של דמויות ושני גיבורים שונים זה מזה שמשלימים יחד שלם גדול מסך חלקיו. ועכשיו, אחרי שהשבנו בהצלחה על השאלה הראשונה, מגיעה השנייה והקשה הרבה יותר: "האם נכון לעשות זאת?", וכאן התשובה קשה ומורכבת הרבה יותר.
"מלחמה ושלום" מציג תיאור מפורט באופן חסר תקדים של תקופה קריטית בהיסטוריה של אומה. יש מי שיגדילו ויאמרו: היסטוריה של אומה מפוארת. טולסטוי לא הסתפק רק בתיאור ניסיונות הכיבוש של נפוליאון את רוסיה הצארית בין השנים 1805 ל-1812, אלא ניסה לזקק את ההוויה הרוסית המורכבת ואת המשמעות של הזהות הרוסית - על כמיהתה להידמות לצרפתים אסתטית, תרבותית ואינטלקטואלית מצד אחד, והמסירות המוחלטת לאדמתה, גבולותיה וחירותה מנגד. המאפיינים הללו מתנגשים אלו באלו כשהקיסר הצרפתי, אותו העריצו רבים באריסטוקרטיה הרוסית, החליט להפר את ההסכמים ולפלוש לתחומה.
את הקונפליקט הזה מתאר טולסטוי דרך קורותיהם, מחשבותיהם וחלומותיהם של משפחות אצולה, גנרלים וחיילים (חלקם מבוססים על דמויות אמיתיות וחלקם בדיוניים), אבל יותר מכל באמצעות שני גיבוריו המייצגים את המורכבות הרוסית. הראשון הוא פייר בזוחוב (פול דאנו), בנו הממזר, המבולבל והכעור למראה של אציל רוסי, שחונך וגדל מחוץ לרוסיה וחוזר אליה כדי לרשת במפתיע את הונו של אביו. ניסיונותיו להקים משפחה ולהפוך לאדם טוב יותר נתקלים ברשעותה ובניצולה של החברה הגבוהה ברוסיה, שמבקשת להפיק תועלת מהונו המפתיע ומתמימותו. חברו הטוב ותמונת המראה של בזוחוב הוא אנדריי בלקונסקי (ג'יימס נורטון), בן אצולה יפה תואר ואמיץ, שמתחבט בשאלות קיומיות ופילוסופיות לגבי צדקת המלחמה. הדמות הדומיננטית השלישית בתוך העולם רחב היריעה הזה היא נטשה רוסטובה (לילי ג'יימס), בת אצולה יפה ותמימה שהופכת מנערה לאישה ומתחבטת עם מי ממחזריה ברצונה לקשור את חייה.
כצפוי, ערכי ההפקה הגבוהים של ה-BBC מתבלטים כאן כבר מסצנת הפתיחה של המיני-סדרה בת שמונת הפרקים. מעבר לגלריית הכוכבים שגויסה לצורך הפרויקט השאפתני (בין היתר: ג'ים ברודבנט, ג'יליאן אנדרסון, בראיין קוקס ואנדרו דיוויס), ההשקעה הכספית העצומה ניכרת בכל מקום. בין אם מדובר במצלמה שמרחפת למעלה ופורשת בפנינו שדה קרב עצום ומלא בחיילים מסתערים, בבית אצולה רחב ידיים או בנשף מפואר מלא במשתתפים ותלבושות צבעוניות - הסצנות ב"מלחמה ושלום" נראות גדולות ומרשימות, מפורטות להפליא ומרהיבות לצפייה. עם גלריה כזו של כוכבים גם המשחק בסדרה שומר על הסטנדרט שהתרגלנו לצפות לו מסדרות בריטיות. מעל כולם נדמה שדאנו מצליח לאפיין בצורה הטובה ביותר את דמותו התמימה, החולמנית והנאיבית של בזוחוב, דמות שטולסטוי העיד כי הזכירה לו יותר מכל את עצמו.
הבעיה הגדולה של "מלחמת ושלום" המודרני מתחילה בשכבות הפנימיות יותר. בראש ובראשונה ההיעדר המוחלט של חדשנות ופרשנות מקורית ליצירה. מעטים מקרב מי שלא נולדו בברית המועצות מכירים את "מלחמה ושלום" של סרגיי בונדרצ'וק. סרטו האפי (465 דקות, ארוך בהרבה מאורכה הכולל של המיני סדרה) וזוכה האוסקר של הבמאי הרוסי מ-1965 נחשב לא רק לסרט היקר ביותר בתולדות רוסיה, אלא גם לכזה שהצליח ללכוד את המשמעויות של הספר המורכב. "מלחמה ושלום" הבריטי מעתיק ללא בושה, ובמקרים לא מעטים עד לרמת הדיאלוג המדויק ומחוות הגוף של השחקנים, את סרטו של בונדרצ'וק. העובדה הזאת אולי לא משנה למרבית צופי הסדרה שסביר שלא צפו בסרט מעולם, אבל היא לא מקטינה ולו במעט את האכזבה מהעצלות המחשבתית הזו. אחרי שכבר הושקעו המשאבים העצומים בהפחת החיים המחודשת ביצירה קלאסית שכזו, רק ראוי שיגיעו איתה גם חזון והשקפה מקורית כלשהם.
התוצאה של ההעתקה הזו היא ש"מלחמה ושלום" אולי נראה אותנטי אבל ממש לא מרגיש כזה. במקום ללכוד במרכזה את תקופת הזמן כפי שהיא נשקפת מנקודת מבטם של גיבוריה, כמו סדרות גדולות באמת ("מד מן"), "מלחמה ושלום" מסתפקת בתפאורה היוקרתית ומתגלגלת במהירות למחוזות אופרת הסבון. דמויות מפתח כמו גנרל קוטוזוב (הגנרל שהוביל את רוסיה לניצחון היסטורי בקרב מול נפוליאון), מקוזזות כאן למינימום של זמן מסך. גם סיפורי הרקע של הדמויות דלים ובמקומם תופסים את מרבית זמן המסך דווקא היחסים שבינו לבינה. "מלחמה ושלום" נראה לפרקים כמו מסיבת פיג'מות של בנות תיכון, שמבקשות לגלות מי שוכב עם מי, מי בגד במי ולמי יש כסף שאפשר לנצל לבזבוזים. קשה שלא לזהות כאן ניסיון של ה-BBC להשיב במשהו להצלחה הגדולה של הרשת המתחרה ITV ו"אחוזת דאונטון" שלה. הבעיה היא שההשטחה הזאת של הרומן מרוקנת אותו ממשמעויותיו הגדולות.
התסריט של "מלחמה ושלום" מתקשה מאוד לפענח את נשמתם של גיבוריו, ולא במקרה. דמותו של אנדריי בלקונסקי על לבטיה ומחשבותיה, מתוארת גם בספר באריכות ובפירוט מייגעים לעתים, אבל אלו מציירים אותו כהרבה יותר מקצין חתיך עם חיוך עצוב כפי שהוא נראה בגרסה הבריטית. אפרופו "אחוזת דאונטון", נטשה רוסטובה של לילי ג'יימס דומה בצורה מחשידה לרוז מקלייר. ובעוד בשני המקרים החן והיופי של ג'יימס מחפים לא מעט על תסריט ודיאלוגים חלשים, כאן בולטת הרבה יותר העובדה שאין לדמותה מטרה בפני עצמה. נטשה שלה נועדה להתאהב או להפוך למושא אהבה של אחר, אין בה כל משמעות אחרת. אם ב-1965 זה עוד היה נסלח, בסדרה בשנת 2016 ההתבטלות הזאת צורמת הרבה יותר.
"מלחמה ושלום" גדולה ומרשימה מספיק כדי להצדיק את הצפייה בה רק לשם אפקט הוואו. חובבי דרמות תקופתיות ואפוסים היסטוריים ימצאו בה בוודאי עניין, אבל לאורך זמן החיצוניות הזו יושבת על שורשים שטחיים מאוד. בלי המטען ההיסטורי והתרבותי, בלי התעמקות בסיפורם ובנשמתם של גיבוריה, "מלחמת ושלום" היתה יכולה להתקיים באותה מידה בכל מדינה אחרת ואף בתקופה אחרת. להיותה סיפורה של אומה אין כמעט כל חשיבות ולכן גם האפקט שלה הרבה פחות חזק ממה שהיה צפוי מיצירה בסדר גודל שכזה. כמו לרכוש חיקוי יוקרתי במיוחד של יצירה קלאסית ולתלות אותו בסלון רק מכיוון שהוא יפה.
"מלחמה ושלום", זמינה לצפייה בחינם ב-yes London וב-yesVOD.