"איך תסתער לבד? יש שם לפחות מאה טרוריסטים", אומר איש הקומנדו לגיבור הסרט, שומר הראש העשוי ללא חת (ג'רארד באטלר) שהולך לחלץ בפעם המי יודע כמה את הנשיא החטוף שלו (אהרון אקהארט) מתוך קן מחבלים שצמח לו באין מפריע באמצע לונדון. "ובכן", מסנן שומר הראש המסוקס רגע לפני שהוא יוצא לבדו לקרב, "הם היו צריכים להביא יותר אנשים".

אם זו הייתה פרודיה קצת שחוקה על סרטי אקשן, הייתי אומר שזו סצנה לא רעה. אבל יוצרי "המטרה: לונדון" כנראה דמיינו ברצינות גמורה איך הקהל באולם קם ברגע הזה ומריע לגיבור, כמו ברגעים הירואיים וצ'יזיים נוספים שנראו כאילו נשלפו היישר מסרטי "רמבו" בשנות ה־80. הסרטים הללו לפחות סיפקו אקשן משובח ותחושה אמיתית של גבורה וסכנה. "המטרה: לונדון", לעומת זאת, הוא מוצר מחולטר וציני מההתחלה ועד הסוף — החל מהאפקטים המודבקים ועד העלילה שמרגישה כמו פרי דמיונו של ילד בן 13, עם נבלים שפועלים לפי מזימה שטנית שמבוססת כולה על צירופי מקרים. אין לי בעיה עם "סרטי אקשן מטומטמים" שמבדרים את הקהל עם קריצה, יש לי בעיה עם סרטים שתופסים את הקהל שלהם כמטומטם וכמי שמוכן לבלוע הכל.

"המטרה: לונדון" הוא סרט לאנשים שמתגעגעים לאקשן שמהלל את "אמריקה של פעם", שבו כל האמריקאים טובים וכל הערבים רעים (בראשם אלון אבוטבול בתור ארכי־טרוריסט בעל השם הגנרי "ברקאווי". גרייט ריספקט). אה, והאישה כמובן בהיריון ומחכה לגיבור בבית, בעוד הבריטים הם חסרי אונים ומדברים תמיד בנימוס מופתי גם כשהממלכה עולה באש. אני משער שאפשר להוציא לא מעט תובנות מכך שדווקא מפיקים ישראלים משופשפים הפועלים בהוליווד כמו אבי לרנר, דני לרנר ובועז דוידזון, עומדים מאחורי סרט "אמריקאי" שבהשקפתו הוא קצת ימינה מדונלד טראמפ.

אבל תפיסת עולם בשחור־לבן היא באמת בעייתו הקטנה של הסרט. מטרידה יותר העובדה שכל מה שנראה על המסך לא אמין או גנוב מסרטים אחרים. החלק הקודם והמוצלח יותר, "המטרה: הבית הלבן", לפחות נהנה מאקשן טוב ושימוש מושכל בלוקיישן של הבית הלבן. כאן הסרט נראה כאילו נוצר על ידי מישהו שבדק איך נראית לונדון בגוגל.