כעשור וחצי לאחר ש"זולנדר" נהיתה לקומדיית פולחן, הגיע אמש (חמישי) לאקרנים בארץ ההמשכון שלה, בו שבים בן סטילר ואוון ווילסון לגלם דוגמנים רפי שכל הנקלעים לקנוניות בינלאומיות. האמת? איש לא ציפה שהתוצאה תהיה טובה במיוחד. כמו איחודים מופרכים של להקות רוק שלא היו מוצלחות מלכתחילה, גם המשכונים מאוחרים שכאלה לא נוטים להצדיק את עצמם.
לכן, אין זה מפתיע כי "זולנדר 2" מתגלה כמיותר וכושל. מה שחריג, זו מידת הסבל העוברת על הצופים בו: באמת ובתמים, מדובר בחרפה קולנועית מן המעלה הראשונה; מהתלה שמתיישבת מיד בצד "תרגיל לשוטרים מתחילים 7" על מדף הקומדיות הכי מזוויעות אי פעם. לא קל לספר בדיחות במשך מעל שעה וחצי ובכל זאת לא להצחיק ולו פעם אחת: ווילסון וסטילר משכילים לרשום כאן את ההישג המפוקפק הזה, כאילו היו שני סטנדאפיסטים שהיו נזרקים גם מערב הווי של כיתה ג'. אפילו ב"שואה" של קלוד לנצמן היו יותר רגעים חינניים מאשר כאן.
אפשר היה לנסות לפתח את זה: להשוות את "זולנדר 2" ל"ראיון סוף", שהיה מעיק קצת פחות ממנו אבל עדיין דומה לו בהרבה מובנים, ולדבר על הסיבות לכשלונם כראי של המשבר העובר על הקומדיה האמריקאית העכשווית. לטעון כי סטילר, כמו סת רוגן וג'יימס פרנקו בזמנו, נפל קורבן לשביעות הרצון העצמית שלו; לומר שמאחורי התדמית הליברלית של השלושה, יצירותיהם חושפות בעיקר התנשאות, סקסיזם ובוז לאחר; ולהתחנן שהם, ובכלל קולנוענים עכשוויים, ייגמלו כבר מן האובססיה לתרבות פופ, וינסו למלא את תסריטיהם בתכנים מעניינים יותר מאשר עקיצות על חשבון אלילי בד וזמר למיניהם. כשסרט מתחיל בפאנץ' מתמשך של חמש דקות בכיכובו של ג'סטין ביבר, אתה יודע כי מצפה לך ערב מסויט.
אך כל זה נראה מיותר: בזבוז תחמושת על משהו זניח לחלוטין וחסר כל משמעות. מילא אם היה מצליח בקופות, ואז היינו נאלצים לזעוק "מה קורה לעולם?!", אבל הקהל הפנה ל"זולנדר 2" עורף בארצות הברית ובמדינות אחרות בהן כבר הופץ, וסביר להניח שכך יקרה גם בישראל: הציבור לא מטומטם, ויש לו דברים ראויים יותר לעשות עם הזמן שלו מאשר לבזבז אותו על סרט שאולי עומדים מאחוריו אנשים עם כישרון, אבל ניכר כי הם לא השקיעו מאמץ או מחשבה יתרה.
למעשה, ספק אם בכלל "זולנדר 2" ראוי להיקרא סרט. לפני שבועיים עלה לאקרנים "גרימסבי", וגם בו היו פגמים ושלל בדיחות ירודות, אבל לו לפחות היו קצב, דמויות ועלילה. כאן, אין את אף אחד מן האלמנטים הבסיסיים הללו, ואם בזמן אמת הקומדיה של סשה ברון-כהן גרמה פה ושם לאי-נוחות, אז לעומת הביזיון של בן סטילר, היא נראית כמו "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין.
אז אמנם הוא מוקרן בקולנוע, אבל "זולנדר 2" פחות עונה על ההגדרות המקובלות של סרט, ויותר מציג רצף בלתי נגמר של גגים קלושים, מחוברים יחדיו בתסריט טלאים, ושזורים בהופעות אורח של שלל ידוענים שמבחן הקבלה היחיד שלהם לכאן היה היותם מפורסמים.
ביבר, סטינג, סוזן בויל, אריאנה גרנדה, קייטי פרי, בנדיקט קמברבאץ' וכמובן כל המי והמי של עולם האופנה: כל אלה מגיחים כאן, מן הסתם בלי שקראו את התסריט במלואו, אלא אך ורק כטובה לסטילר, או מתוך מחשבה שלאור המעמד הקאלטי של קודמו, "זולנדר 2" יהיה פרויקט שנכון להשתתף בו. אפשר רק להצטער בשבילם, ובעיקר בשביל פנלופה קרוז, המגלמת דוגמנית בגדי ים לשעבר וסוכנת אינטרפול בהווה המסייעת לגיבורים, והסרט שוב ושוב מחפצן אותה ומשתעשע על חשבון החזה השופע שלה.
חבל על כל אלה, שבסך הכל רצו להיות מגניבים ועתה יש להם כתם ברזומה, וחבל גם על כל הילדים שמילאו את האולם. את "גרימסבי" לא הרשו להם להראות, כי יש אליו הגבלת גילאים בארץ, אך הגוף התמוה, המסתורי וחסר השקיפות שאחראי לדירוגים הללו דווקא הפקיר אותם והתיר את הצפייה ב"זולנדר 2" מגיל 12 ומעלה, אף שגם הוא מציג אורגיה, ואף שיש בו שלל התייחסויות למין בכל צורותיו, ולמעשה זה הדבר היחיד שיש בו.
מסכנים הילדים: "זולנדר 2" הוא בוודאי אחת הקומדיות הראשונות בלי חיות מונפשות שהם זוכים לראות על המסך הגדול, ואיזה רושם רע אותו קהל צעיר מקבל ממנו על הז'אנר ועל החיים בכלל. מצד אחר, אפשר להתנחם בכך שהם והצופים האחרים לפחות יוצאים ממנו מחוזקים. יותר מכל, הסרט הזה מזכיר טיפול שורש, קולונוסקופיה או הילכדות במעלית במשך שעה חצי: חוויה איומה, מתמשכת ובלתי נסבלת, אבל כזו שבסופה אתה לפחות יודע כי שרדת את הרע ביותר.