האורך כן גורע

לקולנוע הצרפתי יש מסורת עשירה של פושעים וגנגסטרים על המסך. כבר בקלאסיקת הריאליזם הפיוטי של ז'וליאן דוביבייה, "פפה לה-מוקו" (1937), עוצב הקוד הגנטי המוטמע גם בדמותו של ז'אק מרין, גיבור שני חלקי "אויב הציבור מס' 1". בין שתי הדמויות נמתח הנתיב המפותל שבו נע הגנגסטר הצרפתי לעבר מותו הצפוי. לא למען השלל הכספי, למרות שזה יכול להימצא בדרך, אלא כסוג של הגשמה אישית והכרה בגורל הבלתי נמנע המחכה למי שבחר בדרך זו.

אך ז'אק מרין (בגילומו המרשים של ונסן קאסל) אינו דמות שהפטליזם שלה שאוב מהדמיון הרומנטי אלא אדם אמיתי שמעלליו האלימים והפרועים הפכו אותו בשנות ה-60 וה-70 לאגדה בחייו. אדם שהציג את המניע בכותרת ספרו האוטוביוגרפי, "אינסטינקט המוות". זהו גנגסטר צרפתי שלא נע לבדו לעבר מותו הצפוי, אלא גם טורח להותיר אחריו שובל גופות מרשים (מרין התרברב ב-40 חיסולים), שחלק לא מבוטל מהן מוצג במהלך הסרט.

הפרק האחרון בהיסטוריה של הגנגסטר הצרפתי מתכתב, על כן, לא רק עם המסורת הפטליסטית של פפה לה-מוקו, אלא גם עם הגרנדיוזיות האופראית והאלימה של טוני מונטנה, גיבור "פני צלקת" (1983) של בריאן דה-פאלמה.

ארוכה הדרך לקבר

מעלליו של מרין נפרשים על פני שני סרטים ולמעלה מארבע שעות. הראשון יצא לפני מספר שבועות והשני בסוף השבוע האחרון. זה קנה המידה האפי לו נדרש דיוויד לין כדי לספר את סיפורו של לורנס איש ערב (1962). זהו קנה המידה והמבנה בעל שני החלקים לו נזקק בשנה שעברה סטיבן סודרברג בכדי לספר את סיפורו של צ'ה גווארה.

לדרוש מהקהל ארבע שעות יקרות מזמנו (ושני כרטיסי קולנוע) מחייב יצירה בעלת נפח רעיוני ולא רק סדרה, מוצלחת ככול שתהיה, של מעשי שוד, בריחות נועזות ולהט גנגסטרי. הבימוי המיומן של ז'אן-פרנסואה רישה ב"אויב הציבור" מספק חוויה סוחפת ומהנה לכל חובב סרטי פשע, אך קשה לראות בו סרט המצדיק אורך שכזה.

קאסל בחלק א'. מי צריך טרור אידיאולוגי

קריירת הפשע של מרין מוצגת מתחילתה, 20 שנה קודם לכן, עם חזרתו ממלחמת אלג'יר ב-1959. לאחר שהתמחה בעינוי עצירים, הוא מפנה גב להוריו ולנינוחות של המעמד הבינוני-נמוך בצרפת לטובת הריגושים והתענוגות שבחיי הפשע.

על רקע הרדיקליות הפוליטית הגוברת במהלך שנות ה-60, ובעיקר לאחר הכישלון של מרד הסטודנטים ב-68', קל היה לראות בעבריינות הרברבנית של מרין קריאת תיגר כנגד החברה הרקובה של דור ההורים. צרפת של שנות ה- 70 לא הצמיחה מתוכה "באדר מיינהוף" או "בריגדות אדומות" ולכן יכלו הצרפתים הצעירים להתנחם בגנגסטר שגם אם אינו מנסה לקעקע את המשטר בפעולות טרור, הוא בוודאי מבזה אותו בהנאה מופגנת.

תמונות חולפות

20 שנות הקריירה הגדושה של מרין מניעות אותו בין צרפת, מקסיקו, ארצות הברית, קנדה וחזרה לצרפת. בדרך הוא משכלל את טקטיקת השוד הסימולטני של שני בנקים סמוכים, מבצע מעשי חטיפה, נכלא ומבצע בריחות מפוארות מבתי כלא שמורים, הופך לאומן התחפושות המתעתע בכל רודפיו ואויביו והופך לאימת המשטרה ולדמות הנתפסת, בהגזמה רבה, כמעין "רובין הוד" המחלק מרווחיו לעניים.

הוא נפרד בזריזות מחיי הנישואים לאשתו הספרדיה הצעירה (אלנה אנאיה), ומשיג באמצעות קסמו הגברי המחוספס נשים רבות ובעיקר את שתי בנות זוגו לחיי הפשע – ז'אן שניידר (ססיל דה פראנס) בשנות ה-60, בחלק הראשון של הסרט, וסילבי ז'אנז'אקו (לודווין סנייה) בשנות ה-70, במהלך החלק השני.

קצב מסחרר נטול פואנטה

התסריטאי עבדל ראוף דאפרי והבמאי רישה מניעים אותנו בקצב מסחרר מאירוע לאירוע ומזמן לזמן. ההחלטה על מה להתעכב ועל מה לדלג נובעת מסדרי העדיפויות בחייו של מרין, אך גם מההזדהות של היוצרים עם המימד הדינמי בחייו. בהתאם לכך אנו חווים את צמיחתם של שלושת ילדיו של מרין בקפיצות מהירות. המעבר מההיכרות הגורלית עם ז'אן שניידר למערכת היחסים הזוגית והמקצועית אותה הם מפתחים, מבוצע בשניות ספורות. אירועים אלימים ופעולות הבריחה המפוארות של מרין, לעומת זאת, מתוארים בפרטי פרטים.

הצדדים האלימים והגסים בהתנהגותו של מרין משולבים בגילוי אצילות ונאמנות לחבריו. ונסן קאסל צבר בקריירה שלו מקבץ מרשים של דמויות פושעים – קטנים וגדולים, מיומנים וטיפשים - וכל אלו עולים לפרקים בדמותו המורכבת של מרין. גם

אם קאסל מציג במיומנות את צדדיה השונים של הדמות, התסריט והבימוי מותירים את מניעיה בערפל. בתום הסרט הראשון, למרות כל ריגושיו, עדיין לא ברור אם יש כל פואנטה להצגת מעלליו של מרין.

בסרט השני הופכת הדמות למורכבת יותר. בעודו מבין כי טבעת המצור מתהדקת וזמנו הולך ואוזל הופך מרין לאשף התחפושות והתחבולות, מתגרה באופן שערורייתי בנציגי החוק ומזין את העיסוק של התקשורת הצרפתית במעלליו. מרין נע בין תחושת נרדפות וקץ מתקרב, ודחף להיות זה שמביא את חייו אל הדרגה העליונה של התגרות והסיכון עצמי. סתירה זו רומזת כי לא בגורלו הפיזי הוא מנסה לשלוט אלא בעיצוב זכר דמותו. גם אם הגנגסטר נותר פטליסט המכיר בגורלו הבלתי נמנע, כעת הוא מודע לכך שמותו הוא רק עוד שלב בעיצוב דמותו.