ב־15 השנים שעברו מאז יצא, 'זולנדר' הוגדר כסרט נונסנס גאוני וכסאטירה מושלמת על עולם הבידור והאופנה השטחי והנהנתני. כל זה אולי עדיין נכון, אבל 'זולנדר 2' עושה את הדבר הכי גרוע שסרט המשך יכול לעשות, ממש כמו המשכוני 'המטריקס': הוא גורם לנו בדיעבד להעריך פחות את החלק הראשון וגם לתהות אם זה היה בסך הכל פוקס. כי אם בסרט המקורי הייתה בזולנדר וחבריו דביליות לצד ניצוץ גאונות, הפעם הם סתם דבילים. טוב שדיוויד בואי לא כאן כדי לראות את הפדיחה הזאת.

הכל פה מרגיש כל כך מיותר. והעלילה? חזרה של אחד לאחד על מה שכבר ראינו: שוב זולנדר נקרא לחזור מהפנסיה המדומה שלו כדי לסכל מזימה שתקרה בלב אירוע אופנה מדובר. שוב הדוגמן המתחרה הנזל (אוון וילסון) בא לעזור אבל מתברר כיותר מטומטם ממנו ושוב הנבל מוגאטו (וויל פארל) צורח את נשמתו ומאבד שליטה באופן מגוחך. אין גאג אחד שלא משוחזר ונטחן דק־דק: החל מהמבט שיכול לעצור חפצים במעופם, דרך האורגיות המגעילות של הנזל וכלה בכמות מופרכת של סלבריטיז שקופצים לבקר.

החטא המרכזי של 'זולנדר 2' אינו שהוא לא מצחיק - פה ושם אפילו מתפלקים אי אלו גיחוכים - אלא שהוא כה עצל וחקייני. נכון, זה סרט המשך הוליוודי ואף אחד לא ציפה פה לשיאים של מקוריות. ובכל זאת, קשה שלא לתהות: אחרי 15 שנה של קשירת כתרים ושירי הלל, בן סטילר לא יכול היה להשקיע קצת יותר? הוא לא מבין שזה ממש לא הרגע הנכון להחריב את המותג הכי מוצלח שלו? שזו אולי המכה שאחריה הקריירה שלו, או לפחות מה שנשאר ממנה, תתקשה להתאושש? ואכן, הכישלון הקופתי הצורב של 'זולנדר 2' בארה"ב מלמד שהקהל - גם הנאמן - לא אוכל כל לוקש שמאכילים אותו. זולנדר אולי דביל, אבל אנחנו לא.