ג'וש נכנס לכיתה באיחור, משליח את הילקוט שלו על הנער שהעז להתיישב במקומו. כשהמורה מסרבת לדרישתו לצאת לשירותים באמצע השיעור, הוא מטיל את מימיו בפח האשפה לעיני התלמידים ההמומים. ג'וש בן ה- 17 הוא הבריון הכיתתי. בחור גדול גוף ואלים. עבריין אמיתי. מבט אל תוך מה שמתרחש בדירה המטונפת, בה ג'וש גר עם אחיו ואמו הלא מתפקדת, מגלה מציאות מטרידה. מערכת יחסים משפחתית שהיינו מעדיפים שלא להיחשף אליה. בגילומו היוצא מן הכלל של כוכב "גאליס", נוה צור, זאת דמות המסתירה מאחורי מסך של תוקפנות נפש פגיעה. צור מביא אל המסך אנרגיות בוערות, מעצב את התסביכים המכאובים והחלומות של הנער בכישרון נדיר. ג'וש הוא הקלף המנצח של "עמק", מעניק לו את הטעם והייחוד גם ברגעים החלשים.
אני והחבר'ה
דוד (רועי ניק) עובר עם אביו ממרכז הארץ למגדל העמק. הוא בחור שקט ומופנם, אוהב לקרוא ולשמוע מוסיקה, שום דבר לא מכין אותו למפגש עם הנוער המקומי בבית הספר. במיוחד לא למפגש עם ג'וש.
סרטה הראשון של סופי ארטוס, עוסק בהתבגרות בשוליים החברתיים, בזהות המתגבשת בצל האלימות. היא מספרת סיפור אותנטי, פשוט, עם הרגליים על הקרקע. האלימות צומחת בכל פינה, מטפסת מעלה, דנה את ההתבגרות לכישלון ידוע מראש.
הבעירה הפנימית ותחושת המחויבות העמוקה לנושא הן כרטיס הביקור של "עמק". זאת יכלה להיות דרמה סוציאל-ריאליסטית דידקטית אחת מיני רבות, אך ארטוס מתגלה לא רק כאקטיביסטית, אלא גם כמספרת סיפורים מוכשרת. הסרט נצפה על נשימה אחת, כסרט מתח משובח, מתחילתו ועד סופו. היא נשארת נאמנה לגיבוריה, לא לוקחת שבויים, הולכת עד הסוף.
הסיפור מוכר, אבל אפקטיבי. יש מעידות לתחום הפשטני, נפילות למלכודות של הז'אנר. הדבר מורגש במיוחד בקו העלילה החלש של לינוי (ג'וי ריגר), הנערה שחולמת להפוך לשחקנית. זאת קלישאה לא מעניינת שמוהלת את העוצמות של סיפור החברות המרוכז והתוסס שבמרכז הסרט.
לא חבר שלכם יותר!
סירטונלה Sertonella 