(שם הסרט במקור: Anomalisa)

הסרט החדש של צ'ארלי קאופמן!!! הגאון שכתב את "להיות ג'ון מלקוביץ'"! ואת "שמש נצחית בראש צלול", שהוא אחד הסרטים הכי אהובים עלי בעולם! ואח"כ כתב וביים את יצירת המופת המטורללת "סינקדוכה ניו יורק"! והנה הוא חוזר, אחרי כמעט 8 שנים שעברו מאז אותה יצירת מופת! והסרט החדש שלו הוא…

קצת פחות גאוני.

יש לי איזו הרגשה של אנטי קליימקס אחרי הצפיה ב"אנומליסה". וזה לא בגלל שאין בו את הגאונות הכל כך מוכרת ואהובה של קאופמן. דווקא יש. ולא מעט ממנה. אבל יש גם משהו מטריד בסרט הזה, משהו מנדנד ומפונק על גבול המגוחך והפתטי.

————–

And you who had the honor of her evening

And by that honor

Had your own restored

(Alexandra Leaving, Leonard Cohen)

"אנומליסה" מבקש קריאה של אנשים נטולי ציניות, אבל באותה נשימה, הוא גם מקשה עלי להתמסר לסיפור הזה ללא שמץ של ספקנות. כי מה זה הדבר הזה שמכונה באנגלית One Night Stand ? מה זה הסיפור הזה על הגבר הזה שיש לו בחורה בכל נמל ? למה לגברים מותר לשכב עם מי שהם רוצים וכמה שהם רוצים, ונשים נחשבות מופקרות אם הן עושות את זה? ואיך זה שבמחיר כמה מילים, כמה משקאות, בחורות נמסות, מתמסרות לגבר זר, שוכבות איתו, מבלות איתו לילה, ובבוקר שלאחר מכן הכל נגמר, הלאה לבחורה הבאה. והכל בסדר, עוד יום (לילה) עבר ?

או שאפשר להסתכל על זה גם מהזוית היותר נוגעת ללב. מהזוית של הגבר הבודד, שמחויב לעבודה שהוא לא ממש רוצה לעשות, והאשה והילדים בבית מנדנדים ולוחצים, והוא לא מצליח למצוא את נקודת האיזון שלו, נקודת השקט הנפשי. והנה מגיחה פתאום, לרגע פלאי אחד, מישהי מיוחדת. במקום זר, אחר, פתאום מישהי זרה, אחרת, ואותו קסם התאהבות שכבר נשכח, פתאום הנה הוא מופיע לרגע. וכמו בשיר של לאונרד כהן, שקטע ממנו מצוטט כאן למעלה, אותו One Night Stand הופך לחוויה שמעוררת שוב בתוך האדם רגשות שמזמן נשכחו. את ההערכה העצמית שנגרסה במשך שנים של שגרה, של עבודה שוחקת, ושל חיים במערכת יחסים שבה התשוקה כבר מזמן נעלמה, פתאום הקסם שבקול אחר, שונה, הקסם הזה בבת אחת מתעורר לחיים.

ולא סתם אני מדגיש את עניין הקול. כי החלטה גאונית אחת של צ'ארלי קאופמן כאן ב"אנומליסה" היא לתת לשחקן אחד (טום נונן, שהיה הצל הרודף אחרי פיליפ סימור הופמן, סוג של השתקפות של צ'ארלי קאופמן עצמו ב"סינקדוכה ניו יורק") לדבב את כל הקולות בסרט. את כולם, מלבד הגיבור עצמו, ואת הבחורה המיוחדת שהוא פוגש במהלך הערב שבו מתרחש הסרט. הרגע הזה בסרט שבו פתאום נשמע קול אחר, שונה מכל האחרים, הוא הרגע שממחיש את הקסם. כי לפני כן, כל הקולות, הגבריים והנשיים, כולם התערבלו בתודעה למעין עיסה אחת אחידה ומכבידה (ואולי בכלל הכל/קול בראש שלו? מתאים לצ'ארלי קאופמן) והנה קסם. קרן אור בחיים אפורים. ואכן, הסרט ממשיך בעניין הקסם הזה, והדמות הזו אפילו שרה בקולה גרסה מרגשת וייחודית של "בנות רוצות רק לכייף" של סינדי לאופר (שבגרסה המקורית, וגם בגרסת הכיסוי שהיא עשתה לעצמה שנים לאחר מכן, השיר הזה היה חגיגה צבעונית ושמחה. בגרסת הסרט של קאופמן, השיר הופך פתאום למשהו שקט, אישי ואינטימי, ששתי הדמויות חולקות לרגע).

אבל כאן גם מתחילה הבעיה. אם יש חסרון אחד שהיה ב"סינקדוכה ניו יורק" הוא ההרגשה שלי שצ'ארלי קאופמן מרוכז מדי בעצמו. כאילו אין בעולם דבר מלבד צ'ארלי קאופמן. וכל הזמן מאוד קשה לו ליצור, ולכתוב, ולביים, ולעשות. קשה. מאוד קשה. מייסר. וב"אנומליסה" זה כבר הפך למשהו שקצת מכביד עלי. גיבור הסרט הוא סוג של סוכן נוסע, מישהו שמגיע לעיר זרה כדי להעביר הרצאה על שירות לקוחות. אבל הוא גם סלבריטי. אדם שכתב ספר שהשפיע על אנשים. האנשים שמסביבו מסתכלים עליו בהערצה, ואף אומרים לו "הספר שלך שינה לי את החיים". צ'ארלי קאופמן הוא סלבריטי בעצמו. תסריטאי נערץ. אדם שנחשב (גם על ידי) לתסריטאי המבריק בעולם. והנה, הסלבריטי הזה מבכה על מר גורלו. הו, קשים חיי ההצלחה. הו, עצוב לי להיות גאון. הו, זה בודד להיות האדם המבריק שאף אחד לא מבין. ולפעמים בא לי לתת לו סטירה ולהעיר אותו. עם כל הכבוד, יש גם אנשים אחרים בעולם. אשה, ילדים, אנשים אחרים עם בעיות אחרות. וכל אחד נשמה מיוחדת בפני עצמה. אבל לא, קשים ועצובים חיי הסלבריטי. ברמה מסוימת נזכרתי ב"קפוטה", הסרט שעליו זכה פיליפ סימור הופמן ז"ל באוסקר (והופמן, להזכירכם, היה השתקפותו של קאופמן ב"סינקדוכה, ניו יורק"). ב"קפוטה", הדמות הראשית כתבה ספר שמבוסס על חייו של רוצח שהועמד לדין ונידון למוות. ובחלק לא קטן מהסרט קפוטה מתייסר שהוא לא מצליח לגמור את הספר כי נושא סיפורו עדיין חי. שימות כבר וייתן לי לגמור את הספר ולהמשיך כבר. ואני הסתכלתי בבוז על הקפוטה הזה, ולא מבין איך הוא רואה רק את עצמו, ולא מבין שעם כל הכבוד ליצירה שלו, יש גם אנשים אחרים בעולם, עם גורלות אחרים, קשים יותר.

ומכאן התגנבה אל ליבי גם הציניות, אותה אחת שניסיתי לגרש. כי האם אכן מדובר על התעוררות מינית/ נפשית כאשר אותה נערה שרוצה רק לכייף נכנסת פתאום לחייו, או שמדובר רק בכיבוש רגעי, מלא בפיתויים שנועדו רק לנערות פתיות, ומחר תהיה זו נערה אחרת?

אז כן, צ'ארלי קאופמן עושה כאן יצירה מרתקת, באנימציית סטופ מושן, שלא מנסה אפילו להחביא את ההגבלות שלה (הפרצופים נחתכים באיזור העיניים, והבובות של רוב הדמויות דומות כולן, כי זה עולמו של קאופמן), וקאופמן משתמש במגבלות כדי ליצור יצירת אמנות שיש בה גאונות, כפי שהוא הוכיח בעבר, וכפי שהוא ממשיך להוכיח גם כאן, ועם זאת, העיסוק האובססיבי של צ'ארלי קאופמן בעצמו פוגם ביצירה הזו, הופך אותה לסוג של התקרבנות מיותרת ופאטתית לעיתים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il