או־קיי, או־קיי, נתחיל בשאלה שמעניינת כל ישראלי, בין אם הוא חובב קומיקס או לא: אז איך גל גדות ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", אחד מסרטי הקומיקס המדוברים והמצופים בכל הזמנים? האמת: היא טובה. למעשה, היא אחת מהנקודות החזקות בסרט, שלא אחת מנסה לעשות יותר מדי דברים במקביל ולא תמיד פוגע.

צריך להבהיר: לגדות יש בסך הכל זמן מסך מוגבל בסרט. ההופעה שלה כאן היא למעשה רק פרומו מפואר לתפקיד הראשי בסרט "וונדר וומן" בכיכובה, שיעלה בשנה הבאה, וגם הוא לבטח יכלול שלל פרומואים לדמויות אחרות. זהו עוד אחד מהטריקים שחברת "וורנר", האחראית ל"באטמן נגד סופרמן", מנסה להעתיק מסרטי "מארוול" האהובים והמוצלחים ("הנוקמים", "קפטן אמריקה" ו"איירון מן") — לנסות ליצור יקום קולנועי שלם, שבו כל סרט מדבר עם השני. ו"שחר הצדק" אמור להיות יריית הפתיחה לכך.

התוצאה היא סרט שאפתני מאוד, אבל גם מבולגן ומסורבל לפרקים. גדות, לעומת דמויות אחרות, נכנסת בטבעיות לנעלי דיאנה פרינס, היא וונדר וומן, ושומרת על אלגנטיות ודוק של מסתורין שכה חשוב כדי שנרצה לראות סרט שלם בכיכובה. בקרב האחרון, שבו היא כבר לוקחת חלק כגיבורת־העל, בזמן שכולם נלחמים בכולם, יש רגע קטן שבו גדות מושלכת על הקרקע — ומחייכת. ברגע הזה היא נותנת לסרט מה שהיה כה חסר לו ולדמויות האחרות: קצת שעשוע וקלילות.

בכל הנוגע לסרט עצמו, החדשות הטובות הן שעל אף כל בעיותיו — ויש הרבה כאלה — הוא שיפור משמעותי לעומת החלק הקודם, "איש הפלדה", שהתמקד רק בסופרמן והיה סרט חלול, פומפוזי וחסר אנושיות.

באטמן מול סופרמן. האגואיסט והבריון

הבמאי השנוי במחלוקת זאק סניידר ("300", "השומרים"), שביים גם את "איש הפלדה", נראה כמי שהחליט להתמודד ראש בראש עם הביקורות הרבות שהופנו כלפיו, בעיקר בכל הקשור לתאווה שלו להצגת הרס וחורבן באופן פוטוגני. באופן שנון למדי, הסרט הנוכחי נפתח בסצנה שהיא כאילו תמצית כל הביקורות הללו: הקרב האחרון והפומפוזי של סוף החלק הקודם, רק שהפעם רואים אותו מזווית אחרת, זו של באטמן (בן אפלק), שנמצא עם האזרחים על הקרקע ורואה את סופרמן מחריב עיר שלמה והורג — גם אם בשוגג — אלפי אנשים.

הסרט כולו שואל שוב ושוב איך ייתכן בכלל להתייחס לסופרמן ולגיבורי־על כ"טובים" אם הם גורמים כל כך הרבה נזק. זו לא החתרנות היחידה: באטמן מתנהג רוב הסרט כפושע בריון, סופרמן כאגואיסט, והסרט מקפיד להתייחס אליהם כאל "אלים שהכזיבו", כולל השאלה האם הגיע הזמן להרוג את האלים הללו. שאלות תיאולוגיות ומוסריות בסרט קומיקס? אני בעד כמובן, אבל אין ספק שיהיו חובבי קומיקס רבים שיתהו לאן נעלמו הדמויות האהובות, והאם באמת בכל רגע צריך להדגיש שהכל פה "אפל יותר ועצוב יותר" בניסיון להעניק לעלילה עומק, שלפעמים יוצא מלאכותי.

מה גם שאחרי חצי ראשון מעניין, בחצי השני סניידר חוזר לסורו — כלומר אפס עדינות והרבה רעש ובומבסטיות בכל סצנה. זה אומר אינספור פיצוצים, אפקטים ממוחשבים ומוזיקה רועמת ורועשת, שמלהיבה לפרקים ועושה כאב ראש לפרקים. יש גם כמה רגעים צ'יזיים ומצחיקים שלא בכוונה, כמו למשל נקודת מפנה מרכזית שמבוססת על העובדה המטופשת שלשתי דמויות יש אמא עם אותו שם פרטי. עוד נקודה בעייתית היא היחס לכל הדמויות הנשיות. למעט גדות, כולן נעות בין קלולסיות לחוסר אונים. טוב נו, העיקר שיש סרט נוסף עם גדות בהמשך, ובלי באטמן, סופרמן וסניידר שיפריעו לה.

ראיון עם כריס פיין, שמופיע עם גל בסרט וונדר וומן - היום ב"24 שעות".