בעוד שנה או שנתיים, אם נתעורר למציאות שבה דונאלד טראמפ נשיא והעולם הלך פייפן, חוקרים יוכלו להסתכל על 'זוטרופוליס' כמוצג היסטורי רב ערך על הלך הרוח התרבותי שקדם לאפוקליפסה.
הסרט הצבעוני והתמים לכאורה של דיסני, עם שורה של חיות חייכניות מדברות, הוא סרט חכם על חברה שמצויה בחרדה מתמדת, על גזענות ובעיקר על פחד - זה שנובע מסטריאוטיפים וזה שנובע מעידוד של המשטר. לא סתם הוא הפך ללהיט ענק בארה"ב. נראה שהוא נגע בנקודה רגישה: במדינה שבה מדי יום שומעים על שוטר שיורה בצעיר שחור בגלל "שהוא חש בסכנה" לא ברורה ולא מוגדרת, דיסני הולכים ראש בראש עם הטראומה ומספרים על ארנבת־שוטרת שצריכה לשתף פעולה עם שועל־עבריין, וזאת לאחר שהיא סבלה בילדותה מתקיפה מצד שועל, שהכתימה בעיניה את הגזע כולו.
הכל קורה במהלך חקירה שמאיימת לפרק את המרקם החברתי העדין של העיר זוטרופוליס - במקור "זוטופיה" - שבה כל החיות אמורות לחיות אחת עם השנייה בעולם אוטופי, למרות שהאינסטינקטים החייתיים אומרים להם שהם רק רוצים להרוג אחד את השני. ממש 'חוות החיות' של אורוול מודל 2016, רק הרבה יותר מצחיק.
ב'זוטרופוליס', דיסני ממשיכים את רצף ההצלחות שלהם עם סרטים שמנערים את האבק מעל העכבר הזקן. אבל יש מקומות שבהם נראה שהסרט נופל קצת בין הכיסאות. מצד אחד הוא נורא מתאמץ להיות משל מתוחכם ושנון למבוגרים עם הרבה מודעות עצמית ועלילה מפותלת שמזכירה סרטי משטרה קצביים. מצד שני הוא לא מוותר על מעמדו כסרט לילדים, עם מסרים קצת פשטניים של "להאמין בעצמך" ושירים של שאקירה בפסקול. אבל ההצלחה הקופתית ההיסטרית של הסרט בעולם מוכיחה שהשילוב בין החלקים הילדותיים לבוגרים די הצליח, גם אם פה ושם יש חריקות. בקיצור: יופי של סרט.
