"עמק": הילדים לא בסדר

יש לפעמים הרגשה שגם בקולנוע ובטלוויזיה, מרכז ההתרחשות הוא תמיד במרכז, כמעט תמיד בתל אביב, ורק מדי פעם מתבצעת איזו גיחה לעיר גדולה אחרת, ירושלים או חיפה, נניח. מהבחינה הזו מרענן לצפות ב"עמק", סרטה הראשון באורך מלא של סופי ארטוס שגם כתבה את התסריט, כי כשמו כן הוא, מתרחש במגדל העמק.

הסרט זכה בפרס לסרט ביכורים בפסטיבל חיפה וזיכה את נוה צור ("גאליס", "ניויורק") בפרס השחקן הטוב ביותר. בנוסף, הסרט הציג וזכה באי אלו פרסים בפסטיבלים בינלאומיים. צוות השחקנים מורכב רובו ככולו משחקנים שיהיו מוכרים יותר לדור הצעיר מסדרות הנוער השונות. רק שהפעם הם מגלמים דמויות ריאליסטיות יותר, במציאות עגומה בהתאם. בגדול, "עמק" מציג תמונת מצב קודרת למדיי על האופן שבו אלימות פועלת. היא מתגלגלת מהבית, אל הלימודים, אל היחסים הבינאישיים ככוח בלתי נמנע.

עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:

נאמנים

אמת

ציפורי חול

נעורים

הסרט פועל לפי מתכונת מוכרת של הבחור החדש שמגיע לטריטוריה לא מוכרת. אנחנו כצופים מלווים את דוד (רועי ניק, "אופוריה", "שש פעמים", "רוק בקסבה") שמגיע ליומו הראשון בבית הספר התיכון במגדל העמק. הוא נער שקט, מופנם, מסתובב עם אוזניות רוב הזמן, קורא עמוס עוז ודוד גרוסמן, ומנהל מה שנראה כמו מערכת יחסים מעט מנוכרת עם אביו שמחזיק סוגים שונים של אקדחים ברחבי הבית.

נוה צור, נוי ריגר ורועי ניק. מסדרות נוער לריאליזם על המסך הגדול(צילום: רן מנדלסון)

דרך ההשתלבות החברתית של דוד אנחנו פוגשים את ג'וש (צור), לכאורה ההפך הגמור ממנו: רועש, הליצן הכיתתי שמותח את גבולות פריקת העול כל יום מחדש. הוא אלים, לא מחבב במיוחד את הבחור החדש, מעשן, שותה, גונב ממתקים וכצפוי, שורשי ההתנהגות שלו מקורקעים בבית. מערכת יחסים של אהבה-שנאה עם אחיו הגדול אבי (מאור שוויצר, "אופוריה", "גאליס", "חצויה") שנמצא רגע לפני גיוס לקרבי, ספוגה בעצמה בעלבונות ואלימות שמופעלת עליו מצד אחיו.

עיקר הסרט נע על שני צירי עלילה: הראשון - החיבור שנוצר בכל זאת בין דוד לג'וש, ובינם לבין לינוי (ג'וי ריגר, "החממה", "ג'וני ואבירי הגליל"), החברה הטובה של ג'וש שחולמת להיות שחקנית ולצאת איכשהו מהעמק. השני - המתח ההולך ונבנה בין ג'וש לאחיו הגדול. בתוך שני הקווים האלו ארטוס מצליחה לגעת בלא מעט רבדים של התבגרות וגבריות.  

אצל שני הנערים, דוד וג'וש, שמייצגים מעין שני טיפוסים של נוער, יש אם נעדרת. אצל דוד היא לא נמצאת ממש, אצל ג'וש היא חסרת כל יכולת השפעה על שלושת בניה, כולל הצעיר מביניהם שנתקע בתווך בין הריבים של שני אחיו. אפשר לנתח ולומר הרבה על ההשלכות של הנוכחות-הנעדרת הזו אצל שניהם ומה היא מייצגת. בנוסף יש נגיעה בנושאים של דימוי גוף, מה נחשב לגוף גברי "מוצלח", היריבות בין ג'וש בעל עודף המשקל, לעומת אחיו שכל הזמן מתעסק בכוח הפיזי שלו עצמו, ובגיוס הקרב לגולני כהוכחה לכך.

בא לשכונה בחור חדש. רועי ניק(צילום: גיורא ביח)

יש גם התייחסות למיניות ולנטייה מינית. הסרט משופע בקללות שחוזרות על עצמן כמו מנטרה. הן כוללות או קללות בערבית שנאמרות בהתכוונות אירונית רגע אחרי שימוש במילה "ערבי" עצמה כקללה, או התבטאויות שמשתמשות בנטייה מינית כעלבון. ג'וש ואחיו לא מפסיקים לקרוא אחד לשני "הומו", "אוכל בתחת" ו"מתרומם". רק הגיוני שבאיזשהו שלב כל ההומופוביה הבוטה הזו תתגלגל להומוסקסואליות.

בהקבלה מסוימת, יש עיסוק בלתי פוסק באקדחים ובסכינים. ובעיסוקים החוזרים במוטיבים הבולטים כל כך טמונה הבעייתיות שב"עמק". למרות שהוא מעלה לדיון נושאים מעניינים, חשובים אפילו, נקודת החולשה שלו היא התסריט. כל הנושאים בהם הוא נוגע, והדמויות שהוא מציג, היו יכולים להיות מצמררים לו היו נכתבים יותר לעומק. בפועל הדמויות נשארות מסומנות, ובמקום חשיפה של עוד מהאופי שלהן, עוד ייחודיות אולי, אנחנו מקבלים שבלונות של טיפוסים, ושבלונות של מוסכמות קולנועיות.

מאור שוויצר. האלימות מתחילה בבית(צילום: רן מנדלסון)

קל לנחש עוד לפני שפוגשים את המשפחה של ג'וש שתוצג שם מערכת יחסים בעייתית בלשון המעטה. קל להבין, מאוד מהר, מה קרה לאמו של דוד, כי כמות הרמיזות והסמלים שמוצגים כדי להצביע על גורלה רבים וברורים מאוד. לינוי רוצה להיות שחקנית, ולכן מאוד ברור איך יסמנו את העיסוק שלה בגוף שלה ובמה היא אוכלת.

גם בדיאלוגים בין הדמויות יש את אותו חיסרון. יש כמה רגעים בודדים של שיחות מעניינות ביניהם, אבל רוב הזמן הם מדברים במשפטים כלליים, בסיסמאות. יכול להיות שלפעמים בני נוער מדברים ככה, אבל היות ומדובר בסרט עלילתי ולא בשחזור מדויק של המציאות, חסרה כאן מורכבות. הסרט מצליח לבנות תחושה בלתי נמנעת של אסון שעומד לקרות, אבל התחושה הזו כל כך צפויה וברורה כל העת, שהיא פוגמת במתח.

עוד דוגמה לשימוש בסמלים שהם קלישאות קשורה בשימוש בכלבים: לג'וש יש כלב קטן וחלש. לאחד החברים של אבי יש פיטבול, כלב שעבור מי שאינו מכיר את הגזע נתפס כחיה מסוכנת. עד כאן הסמליות עובדת יפה. אבל בזמן שהפיטבול עצמו בסרט לא מפגין שום סימני תוקפנות (עבור מי שמכיר שפת גוף של כלבים) - משתמשים בו כדי להפחיד ולאיים, ואפילו נאמר כך: "כשפיטבולים תופסים כלב אחר הלסתות שלהם ננעלות והם לא מרפים".

רוצה לברוח ממגדל העמק ולהיות שחקנית. ג'וי ריגר(צילום: רן מנדלסון)

לפיטבולים, ולאף כלב אחר לצורך העניין, אין "נעילה", בלסתות. מדובר במיתוס שנקשר בכלבים עם לסת מאוד חזקה. השימוש בפחד הטיפוסי מהכלב אמור לעצב את הדמות של אבי, אבל בדרך נעשה כאן שימוש שגוי, סטריאוטיפי ומכליל. בסרט שמבקש להימנע מהכללות, ולייצר אמירה מורכבת, יש חשיבות ואחריות גם לפרטים פעוטים לכאורה, כמו אלו.

בשורה התחתונה ב"עמק" יש משחק טוב, צילום יפה של גיורא ביח שמעביר את הפסטורליה שמצליחה להיות עוכרת שלווה על ידי משחקים של גובה והסתרה, בימוי טוב וסיפור מרובד שמציף נושא לא פשוט. חבל שהתסריט פוגם בהנאה.

"עמק" (ישראל) - במאית: סופי ארטוס; שחקני ראשיים: נוה צור, רועי ניק וג'וי ריגר; אורך הסרט: 85 דקות.