איפה הייתם מעדיפים לבלות את האפוקליפסה? בחוץ עם כל הדברים הנוראיים שמנסים להרוג אתכם, או בתוך בונקר מוגן, אבל עם כל מיני אנשים משוגעים ולא פחות מסוכנים? סביב הדילמה הבסיסית והמשעשעת הזו נבנה סרט האימה החדש והאפקטיבי 'דרך קלוברפילד 10' - מעין ספין־אוף עם קשר מאוד רופף ל'קלוברפילד' מלפני עשור. למעשה, יש פה דמויות חדשות, סיפור חדש, מיקום אחר, ז'אנר אחר, והאירועים שקרו בסרט הקודם אפילו לא מוזכרים במפורש. אבל משהו בטון הממזרי בהחלט משותף לשני הסרטים, והופך את 'קלוברפילד' לפרנצ'ייז מעניין שלוקח כל פעם תת־ז'אנר אחר של סרטי אימה וקצת הופך אותו על הראש.

הפעם הגיבורה היא מישל (מרי אליזבת ווינסטד), צעירה שמתעוררת בוקר אחד בבונקר סגור ואטום שבנה חוואי מוזר (ג'ון גודמן הענק). הוא טוען שהעולם בחוץ הושמד ושהוא בעצם הציל אותה, היא חושדת שהוא משקר ושמדובר בחוטף פסיכופת, וסביב המתח המצוין שנבנה ביניהם בבונקר הופך 'דרך קלוברפילד 10' למותחן אימה שווה, גם אם לא מהפכני או מבריק.

הבמאי המתחיל דן טרכטנברג, שעבד כאן בצמוד למפיק ג'יי ג'יי אברהמס ועם תסריט נבון, שלו היה שותף בין היתר גם דמיין שאזל מ'וויפלאש', מתגלה כבמאי מיומן, בעיקר בכל הקשור לבימוי שחקנים ובניית אימה בלוקיישן אחד קטן. אם תרצו, זו גרסת האימה ל'חדר'.

אך כיאה לסרטים של אברהמס וחבורתו, בסופו של דבר הפיץ' לסרט קצת חזק יותר מהסרט עצמו, ונבנה לקראת שיא שלא באמת מגיע. זה בולט בעיקר בחלק האחרון של הסרט שנראה תלוש ומודבק ופונה לפתרון הבנאלי והצפוי ביותר. נראה שטרכטנברג ואברהמס לא ממש ידעו איך לסיים את סרטם, אז עשו העתק־הדבק לסצנות מסרטים טובים יותר כמו 'פארק היורה' ו'מלחמת העולמות' שביים ספילברג הנערץ עליהם. למרות הכל, מדובר במוצר ראוי ושנון למדי ששווה צפייה נטולת ציפיות.