(שם הסרט במקור: Youth)

• אתה יודע מה מחכה לך בחוץ?

• לא, מה?

• נעורים!

——————

יש לי מערכת יחסים לא יציבה עם הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו. את "האלוהי" שלו לא כל כך אהבתי. את "זה חייב להיות המקום" מאוד אהבתי. את "יפה לנצח" ממש שנאתי. והנה מגיע הסרט האחרון של סורנטינו. והמטוטלת ממשיכה לזוז: מאוד התרגשתי מהסרט הזה.

פאולו סורנטינו הבמאי

איכשהו נראה לי קצת מוזר שסורנטינו מביים סרט כזה. סרט שכולו פחד ממה שהולך לבוא. הוא בסך הכל בן 46, וכבר הוא מבטא בסרטו החדש את משבר גיל העמידה. משבר הזקנה. פחד ממה שהולך לבוא עוד מעט, עוד 15-20 שנה. האם הוא יוכל לעשות עוד ועוד סרטים? האם היצירתיות תזרום כמו נהר, כמו אז, כשהוא התחיל, או אפילו, כמו עכשיו, כשהוא זוכה אוסקר (ועוד שניים-שלושה מאתיים חמישים פרסים), או שגורלו לכשיזדקן יהיה הצטמקות בלוטת היצירתיות, דעיכת התשוקה לאמנות, וירידה דרסטית ברמה של התוצר הסופי?

גיבור הסרט הוא מנצח ומלחין. הסרט מתרחש כמעט כולו באתר נופש שבו מתארח המנצח המזדקן. הוא בפנסיה, ולא מלחין שוב. סביב המנצח יש גלריה של דמויות: ביתו העוברת משבר, החבר הכי טוב שלו, במאי סרטים שביחד עם צוות כותבים שוקדים על סרט חדש, ועוד כהנה וכהנה נופשים מזדמנים. סורנטינו מקיף את דמויותיו באמנות מכל הסוגים: מוסיקה (יש גם ילד שמתאמן על כינור), סרטים (הארווי קייטל מצוין בתפקיד הבמאי, וג'יין פונדה בסצינה וחצי אדירה בתפקיד השחקנית הקבועה של הבמאי), משחק (פול דאנו בתפקיד שחקן שעובד על תפקיד חדש), ריקוד (המסג'יסטית רוקדת בחדרה כשהיא לבד), ונשים עירומות (יצירת האמנות של אלהים. כן, סורנטינו מגזים כאן עם העירום, שלא תמיד נחוץ, אבל בכל זאת, הוא לא נטול הקשר).

ב"נעורים" תוהה סורנטינו על הקשר בין יצירות האמנות לחיים עצמם, שהרי כל יצירת אמנות נגזרת מהחיים, גם אם היא מדע בדיונית, או פנטזיית אקשן. העריכה של הסרט הזה היא מלאכת מחשבת לא קונבנציונלית. הדרך שבה מכניס סורנטינו את העולם הסובב את הדמויות האלו אל תוך הסצינות הופכת את הקצב של הסרט לסוג של פלגמטי, אבל בגלל שיש בסרט הזה לא מעט הומור, התוצאה היא סרט לא צפוי, שמפתיע כל הזמן, גם, ובעיקר, כי הוא לא מתכוון בכלל. החיים מוצאים את דרכם אל תוך יצירת האמנות, אבל השאלה היא האם יש בכלל תשוקה ליצירה גם בגיל מתקדם? והתשובה היא בדיאלוג שציטטתי מתוך הסרט בראשית הפוסט הזה – רק עם המבט קדימה, להמשך היצירה, רק עם העקשנות להמשיך ולא לעצור, רק כך יימנע מאיתנו החידלון והקמילה שבאה עם הישיבה באתר נופש, יפה ככל שיהיה, ואי עשיית דבר.

מייקל קיין והארווי קייטל ב"נעורים" של פאולו סורנטינו

את כל המעשייה המשונה הזאת עוטף סורטינו בצילום מרהיב, כזה שכבר למדתי לצפות ממנו ומהצלם הקבוע שלו לוקה ביגאצי, עם תנועה סוחפת וצבעוניות משכרת, עם עבודה מצוינת ומרתקת עם מוסיקה (מסוגים שונים – קלאסית, אופראית, פופית, או ג'אזית – והכל ביחד מתרכז בצורה פלאית ליצירה הומוגנית), ועם מחשבה יוצאת דופן על המשמעות מאחורי כל זה. על הקשר בין החיים שלנו, שמסביבנו, ליצירה האמנותית שמקיפה אותנו (למשל, הסצינה מלאת הדמיון שבה מייקל קיין המצוין מנצח על פרות), על הפחד שלנו מזיקנה, ועל התשובה לפחד הזה – לא להסתכל לאחור, אלא להמשיך קדימה, כל עוד הגוף שלנו יתיר זאת.

סרט יפהפה, חכם, עם קצב לא רגיל, כזה שהוא כאילו איטי ועייף, אבל הבלחות ההומור המשונות שבו מחליקות את המעברים, משמנות את הצירים, הופכות את הסרט הזה למשהו ממזרי, מסקרן, מעניין, כזה שמיצי היצירה והתשוקה בכל זאת נמצאים בו. ובסוף, קשה היה לי שלא למחוא כפיים. אני מעריך שאם תשארו עד הסוף, אם תלכו עם הסרט הזה, גם אתם תעשו כמוני.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il