סדרת יוקרה. אז מה?

הקדימונים והדיווחים שלפני תיארו אותה כ"סדרת יוקרה", ואכן, ב"לחיות מחדש" של חיים בוזגלו הושקעו למעלה מחמישה מיליון אירו בקופרודוקציה של כמה תחנות טלוויזיה, וזה הופך אותה ל"סדרה הישראלית היקרה ביותר שהגיעה אי פעם למסך". אלא שלפעמים "יוקרה" היא שם עצם נקבה של "יוקר" ותו לא.

היא משודרת בערוץ הראשון, וזה קובר את סיכוייה להפוך למסמך אמנותי-תיעודי שידברו עליו. חבל מאוד, כי צריך לדבר. דברי ימי העליה ממדינות המגרב מעולם לא זכו לדפים רבים מדי בספרי ההיסטוריה שלנו או בבנק הזיכרון הלאומי. כשאומרים "מעפילים", הדמיון מעלה תמונה של אירופאים חיוורים, ניצולי שואה, רטובים ממי ים ונישאים על גב בחורינו המצויינים מהיישוב הארצישראלי לחוף מבטחים. ואפשר גם להיזכר בפאתוס של "אקסודוס" ובעיני התכלת הרושפות של פול ניומן, אם מחפשם דרמה הירואית במיוחד. יהודי המגרב, יהודי סוריה ועיראק, הם הנוכחים הנעדרים של הסיפור, ומי שמאמין עדיין בקיומו של תפקיד חברתי לטלוויזיה, צריך לברך עקרונית על "לחיות מחדש" על הנכחה של החצי השני של סיפור העליה באופן המכבד את העולים ולא מתאמץ ליצור מהם קריקטורות.

להתמודד עם "סאלח שבתי"

חיים בוזגלו מנקז אל סיפונה של "יהודה הלוי", אניית המעפילים הראשונה שעל סיפונה הגיעו עולים מן מהמגרב, כמה סיפורי משפחות שבפרק הראשון עדיין לא יוצרות מגע אמיתי עם הצופה, למרות קטעי אווירה מוקפדים יפה וצילום מרהיב והשקעה בשחזור-תקופה מן הטובים והמשכנעים שנעשו אי פעם בידי ישראלים.

המעפילים הראשונים הללו לא היו כולם בני המגרב. האניה יצא ממרסיי ועליה גם פליטים ממרכז אירופה וממזרחה, ניצולי מחנות, והעימות הראשון בין אשכנזים לספרדים מתקיים כבר בים, הרבה לפני שכולם יראו את ארץ אבותינו: דברי שטנה של האשכנזים שרואים במרוקנים "ערבים" כבר מושמעים, בצד ביטוי לקנאה במשפחות הגדולות של העולים הללו, בניגוד לערירותם של הניצולים. אם אתם לא מכירים את המשך הסיפור, אתם יכולים רק לקוות שהבעיות ייפתרו במהרה, כששני הצדדים יכירו זה את זה וילמדו לחיות ביחד בארץ אבותינו.

הצרה הגדולה של הפרק הראשון היא, שהוא נעשה עבור מי שאינו מכיר את הסיפור כלל. התסריט כתוב ומבוצע באופן שאמור להעצים את הטרגדיות הגדולות, כולל חשיפת מספרים מן המחנה כסוג של טיעון (על ידי האשכנזים שעוד מעט יעפילו) ושימוש מופרז עד אי-אמינות ב"אנחנו יוצאים לארץ אבותינו". בעברית או בצרפתית, זה נשמע כפאתוס מיותר כשחוזרים על המנטרה שוב ושוב, וכשמוסיפים לה "זו חובתנו, כל היהודים באירופה מתו", נפגמים הסיכויים ליצור דמויות בשר ודם מן הדוברים כך. הסיכויים מוחלשים גם כשמלווים את הרטוריקה הזאת – אין כאן עדיין דיאלוגים של ממש, הכל ברמת ההצהרות הנזרקות לאוויר - בעיבודים ענוגים ונוגים גם ל "התקווה" וגם ל "וולטווה" של סמטנה.

הסיפור שחיים בוזגלו מביא אל המסך צריך להתמודד עם סטראוטיפים איומים כמו של "סאלח שבתי" ועם המחשבה המוטעית לחלוטין שעליית יהודי המגרב לא היתה אידאולוגית אלא משיחית. אני רוצה לקוות שההרואיקה והחשיבות העצמית שמחולקים כאן לכל הדמויות בחוסר זהירות יפנו את מקומם לפיתוח הדמויות והיחסים ביניהן בפרקים הבאים, כי בלי זה אי אפשר לעשות סדרה איכותית, אבל בהחלט אפשר לעשות סדרה יקרה, מצולמת יפה ומדוקלמת עד זרא.